בס"ד

בית המקדש שאבד..לא לעד!

הוא היה שגרתי, חלק מאיתנו
לא ייחסנו לו מספיק חשיבות.
לא עלה בדעתי שהמקדש שלנו
לא יישאר על תילו לצמיתות.
עליתי אליו לבכות ולצחוק
וראיתי בו בית שני.
לא חשבתי עליו כעל משהו עמוק-
הוא פשוט היווה חלק ממה שאני..

למה? למה ה', החרבת את ביתך המקודש?
איך נחיה? איך נתאושש? והיכן נעלה לפניך שיר חדש?
הוא היה מקום נעים, יפה ומפואר
שירת הלווים, כהנים לבושי הדר...
אך יותר מכל, אותה קדושה עילאית-
תוספת הנשמה, נוכחותך הנצחית...

אך-

הכל נגמר, חלף כמו צל
ועכשיו אני מתחילה להעריך...
את היכולת לבכות שם, להקריב, להתפלל
ואני יודעת- שלבקש עוד צריך.
אך איך נבקש אלוקים, באדמת ניכר,
כשאפילו לא פסיק מרוחינו נשאר?
איני יודעת איך יחיו בלעדיו הדורות הבאים
אך מקווה שלא ישכחו.
שלא ישנאו שנאת אחים
ושבבניין ציון ישמחו.

אולי נחכה המון שנים עד שתתרצה
אך בכל יום אחכה לו,
ברור לי שלהחזירו אתה רוצה-
אך האדם לא שב מרשעו.
הנני בקשה לדורות הבאים-
התפללו! בקשו! תאהבו!
וה' יסיר ממנו את עול הגויים
אם רק לשמוע לדברו תאבו.
הוא רוצה לא פחות מאיתנו-
אך להביאו בזכות ולא בחסד ירצה.
הוא יגאל, רק תפקיד קטן נתן לנו-
שאת אבינו מלכנו נרצה.

בט' באב נצום ונתפלל ובבניין ירושלים יזכנו הקל!