כל המשמח חתן וכלה זוכה לחמישה קולות

מצ"ב קישור מתוך אתר ישיבת שילה: http://www.yshilo.co.il/artshow.asp?aid=8

מקווה שזה מממה
קיץ טוב,
שלמה, חברים מקשיבים

"מצוות שמחה בסעודת חתן וכלה / מאיר רוטשטיין.
(מוקדש לע"נ סג"מ אלי בן ישעיהו)

א. המקור למצווה:
גמ' ברכות דף ו ע"ב:
"וא"ר חלבו א"ר הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות שנאמר: "קול ששון... קול אומרים הודו את ה' צבאות " ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמישה קולות... רבי אבהו אומר כאילו הקריב תודה שנאמר: "מביאים תודה בית ה' " רבי נחמן בר יצחק אמר כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים שנאמר: "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה' ".


אנו תמהים על אותה גמ' בברכות: מה עניין תורה, קרבן תודה או בניין ירושלים לשמחת הסעודה? ולמה זוכה דווקא לדברים אלה?

ב. ביאור הקטע ע"פ המהר"ל ב"נתיבות עולם ":

בזיווג חתן וכלה נוצרת הויה שלימה עליונה, הויה זו אינה טבעית אלא אלוקית. מפני שמצד הטבע כמעט ואין לאיש ואשה מכנה משותף- הם שני עולמות שונים, ואיחודם הוא הרובד הרוחני הפנימי העמוק של הקשר ביניהם. ורמז לדבר: ה-י' היתרה באיש וה-ה' היתרה באשה שיוצרים את המילה: י-ה'.
שמחה אמיתית היא ביטוי לשלימות. הקשר בין האיש לאשה המתבטא באיחוד הרוחני שביניהם- בהכרח מביא לידי שמחה, והשמחה עצמה מביאה את האדם לידי הרווחה והרחבת הדעת.
לפ"ז, מובן מדוע מי שאינו משמח חתן וכלה "עובר בחמישה קולות". כיון שהקול- טבעו להתפשט לחמישה כיוונים (ד' רוחות העולם ובאמצען), א"כ מי שאינו משמחם מונע מהם את אותה התפשטות והרווחה שהיו זוכים להם ע"י אותה שמחה.
ומאידך, מובן למה מי שמשמח זוכה לתורה. כיוון שכאשר ירדה התורה- ע"י התפשטותה נוצרה הויה שלימה בעולם שהייתה חסרה קודם, וזו גם הסיבה שהתורה ניתנה בחמישה קולות. וכשמשמח הויה אלוקית שלימה כחתן וכלה, זוכה להויה אלוקית שלימה אחרת- התורה.

ר' אבהו אמר: "כאילו הקריב תודה"
להבנת העניין נבאר תחילה את עניין קרבן התודה: קרבן תודה הוא סוג של קרבן שלמים שאדם מביא להודות על נס שאירע לו, והם:
1 .יורדי הים שעלו ליבשה
2. הולכי מדבר
3. היוצאים מבית הסוהר
4. מי שנתרפא מחוליו.
עם הקרבן מביאים ארבעים חלות, עשר מהם חמץ ו-שלושים לחמי מצה שעשויים משלושה סוגים: 1. חלות
2. רקיקים
3. רבוכה
הכהן מקבל ארבע חלות והשאר נאכל לבעלים.

מסביר המהר"ל, שכידוע את קרבן התודה מביא אדם שנעשה לו נס והקב"ה הציל אותו מן הרע. בזה הקב"ה מראה שהוא יחיד בעולמו והוא מושל על כל ברואיו, ומתוך כך הוא מחליט מה יהיה עם כל אדם, ואותו אדם שמקריב את הקרבן, מודה לה' על שהצילו בטובו.
לפ"ז, אם הכל תחת ממשלתו- זה כולל גם דברים שהם הפכים גמורים האחד לשני.
בגלל זה אדם שניצל מן הרע מביא קרבן שאף הוא מורכב משני הפכים, שהם: חמץ ומצה, שמסמלים את אותו איחוד על טבעי שיכול להיווצר רק ע"י גורם אלוקי יחידי. אותו עניין קיים גם בחתן וכלה, שגם חיבורם הוא בעצם איחוד אלוקי על טבעי, ואותו אדם שמשמחם- מודה לה' על אותו איחוד שיצר בכוחו היחידי. לכן עליו נאמר "כאילו הקריב תודה".

ר' נחמן בר יצחק אמר: "כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים"
מסביר המהר"ל, שתכלית האיחוד של איש ואשה זה הקמת בית- "בנין", שזו גם הסיבה שאנו מברכים את החתן והכלה: "והתקין ממנו בנין עדי עד", וכידוע, אותו בנין הוא בנין אלוקי.
וכן בנין ירושלים הוא בנין אלוקי קדוש, שהרי שם עמד ולעתיד לבוא בעז"ה גם יבנה בית מקדשינו.
ולכן, כאשר עוזר בבנין אלוקי קדוש כחתן וכלה ע"י שמחה- כאילו בנה בנין אלוקי אחר שהוא בנין אחת מחורבות ירושלים.

ע"כ דברי המהר"ל.

ג. ביאור הקטע ע"י הראי"ה קוק:

לענ"ד, נוכל לבאר יותר את דברי המהר"ל ע"פ דברי הראי"ה קוק בעין איה על הגמ' הנ"ל:
הרב מביא את מח' בית שמאי ובית הלל אם נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא או להיפך, ונמנו וגמרו שנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא .
א"כ נשאלת השאלה, על מה אנו שמחים בסעודת חתן?- מן הראוי יותר שתהיה קינה, שהרי תכלית הנישואים זה להביא לעולם עוד אנשים!
עונה התוס' במקום, שבסתם בני אדם- אכן ראוי שלא נבראו יותר משנבראו, אבל בצדיק- "אשריו ואשרי דורו".
מסביר הרב, שהגמ' דיברה על האדם מצד גשמיותו ללא השלמת התורה. בשאר בע"ח מציאותם הגשמית טובה מהעדרם, אך האדם ללא השלמת התורה הרוחנית שבאה ע"י עמל פיו- טוב שלא נברא יותר משנברא.
כאמור, באיחוד שבין איש ואשה האדם משלים את עצמו- וזה תכליתו, והביטוי המעשי לאותה השלמה היא השמחה- אז איך מתקבלת אותה שמחה הראויה למעמד זה? –ע"י אותה התורה שיצרה הויה שלימה בעולם, והתורה עצמה מתקבלת ע"י עמל הפה שיש בחמשת מוצאות הדיבור*.
וע"פ זה, כשאדם נהנה בצורה גשמית מסעודת חתן ולא משמח בשמחה גדולה ושלימה- עובר בחמישה קולות.
אך מאידך, אם באמת משמח בשמחה גדולה ושלימה בסעודת חתן, וע"י זה מקיים את התורה שיצרה הויה שלימה בעולם- זוכה לאותה תורה שנתנה בחמישה קולות, וע"י זה ראוי לו שנברא יותר משלא נברא.

ולעניין קרבן תודה מקדים הרב ואומר, שאמרו חז"ל שלעתיד לבוא בטלין כל הקרבנות חוץ מקרבן תודה. כי התודה באה להודות על הטוב שנגרם ע"י הרע- וללא הרעה שבפחד ובסכנה לא הייתה באה השמחה.
כאמור, הסביר המהר"ל, שקרבן התודה מורכב משני הפכים שהקב"ה מתוך ממשלתו על הכל מחברם יחדיו וכך מראה את יחידותו בעולם.
ע"פ דברי הרב ניתן לומר, שלא רק שהקב"ה מחבר אותם- הם אף משלימים אחד את השני. כי בסופו של דבר ע"י אותו הרע נוצר טוב, ואז במבט לאחור- מסתבר שגם הרע היה בעצם טוב!
וכן האדם, שעובר בחייו סכנות ורעות לרוב, ונראה שמעיקר הדין באמת עדיף שלא נברא- כשיבחן אותם באחרית ימיו ימצא שאף אותן "רעות" היו חלק מה"טוב" הגדול שהצדיק את בריאתו, וכשיבין זאת- יקריב את קרבן התודה.
כך גם בחתן, שכל חייו מכין את עצמו לאותה השלמה והכנה זו כוללת, לכאורה, גם "רע", כשמגיעה אותה השלמה והוא הופך להויה אלקית שלימה- אזי מבין ומודה על הטוב שבעבורו טוב שבא לעולם. ואותו אדם שמשמחו- כאילו גם הוא מודה על אותו טוב, ולכן נחשב כאילו הקריב קרבן תודה.

ולעניין "כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים" ניתן לומר, שחיבור חתן וכלה זה לא רק בנין בית פרטי, אלא חלק מהבנין של עם ישראל שעל- ידו מתקיימת כל האנושות כולה. כי מתוך זה שאנו מקיימים את תורתו- אנו בבחינת "אור לגויים". ומתוך זה אותו בניין הוא בניין אלקי.
אמונה זו כוללת בתוכה גם את בנין ירושלים, שאף הוא בנין אלקי קדוש ולכן מעלה עליו הכתוב כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים, ובשביל זה ודאי "ראוי לאדם שנברא יותר משלא נברא".

ד. אליבא דהלכתא:

המהרש"א ב"חידושי הלכות ואגדות" במקום מסביר שצריך לשמח את החתן "בדיבור של מצווה להזכיר חסדי המקום בבריאה לקיום עולם והוא שסיים באומרו: 'קול אומרים הודו את ה', שקולות השמחה יהיו בשבח המקום וע"כ תקנו חז"ל אלה חמישה קולות ב-ז' ברכות חתנים ".

והראי"ה קוק במקום הנ"ל מדייק שרק מי שנהנה מהסעודה חייב לשמחו.


על כן, צא וראה עד כמה גדולה וחשובה מצווה זו, שמצוות חשובות אחרות תלויות בה.
ויה"ר, שנזכה לשמח חתנים רבים בשמחתם. ועי"ז לקיים את התורה, ועי"ז נזכה להקריב את קרבן התודה באחרית הימים בירושלים הבנויה והשלימה- אמן!
ירמיה לג, יא.
שם.
שם.
נתיבות עולם נתיב גמ"ח פר' ד' ד"ה "מצווה גדולה".
עירובין יג ע"ב

* 5 מוצאות הדיבור: 5 האיברים שאוצרים ומשחררים את האויר באופן שע"י כך נוצר הדיבור והם: 1.שפתיים 2.שיניים 3.חיך
4.לשון 5.גרון.

ויקרא רבה כז' יב', מדרש תהילים פ' ני'.
ברכות ו: ד"ה "עובר בה' קולות וכו'"
"