שאלה
בנימין הלך בדרך לביתו באותו לילה גשום שמח וטוב לב והודה לריבונו של עולם על חסדיו עמו.
עכשיו יוכל לשלם את שכר הרופא הטוב ביותר בעיר על מנת שירפא את אשתו האהובה שחלתה מאוד.
הוא שר בשקט לעצמו "[מה אשיב לך – והכול שלך, לך שמים אף ארץ לך]".
"[אתה! חזור הנה מיד]!" שמע בנימין קול חזק מאחוריו, צעדים מהירים נשמעו על השלוליות במדרכה.
בנימין הביט לעבר הקול וראה את ברוך, אחד מהחסידים של בית המדרש. בנימין לא ממש הכיר אותו. ברוך השתדל להיות לא בולט.
"אני"? שאל בנימין. "כן, אתה!" אמר החסיד אחרי הפסקת נשימה "הרב מבקש שתשוב אליו תיכף ומיד!".
כשהיה בנימין קודם אצל הרב – [רבי נחום מצ´רנוביל] שליבו היה רחום וחנון, הרב במהירות הכניס את ידו למגירה והגיש לו סכום כספי נכבד. רב נחום לא יכול לסבול את ראיית צער הזולת.
"אולי הרב התחרט שנתן לי את הכסף?" שאל בנימין, אך החסיד שתק.
כשהגיע בנימין לחדר הרב וראה את הרב קם מכיסאו לקראתו - גופו רעד ולא ידע מה לומר.
בלי להוציא מילה, ניגש רבי נחום אל אותה המגירה הקודמת ו[הוציא סכום כסף נוסף]!
בנימין הופתע "רבי יקר, הסכום שנתת לי קודם היה מכובד מאוד, אין צורך להוסיף עליו כלל".
ענה לו רבי נחום בחיוך: "כשנכנסת אליי וסיפרת על צרותיך, לא יכולתי לעמוד בפני צערך ונתתי מיד צדקה. אבל כשיצאת אמרתי לעצמי: את הסכום הזה נתתי כדי [להשקיט את הצער שלך] – אבל [מצוות צדקה] מה תהא עליה?"...
*
בשיאה של השמחה הגדולה שאנו קוראים עליה בפרשת השבוע – פרשת "[שמיני]" קורה אסון נורא: ונדב ואביהוא, שני בניו הגדולים של אהרון הכהן נכנסים למשכן שלא על פי ציווי ומתים. במה חטאו שעונשם היה כה כבד?
ה["שפת אמת" - רבי יהודה אריה ליב אלתר] בעקבות חכמים זיכרונם לברכה עונה שנדב ואביהוא מתו מכיוון שעשו דבר נכון – אך ללא ציווי.
מכאן באה שאלה חשובה - האם עבודת הקב"ה היא עשיית רק מעשים שאנו [מבינים]? האם תכלית המצוות היא ללמוד אותן עד שיהיו מובנות לשכל האנושי?
התשובה היא – [גם]! מכיוון שזה מה שאנחנו עושים כל העת בלימוד התורה – מנסים להבין. [מעבר] להבנה או חוסר הבנה נמצא הציווי שבעצם אומר: "למה? ככה! כי הקב"ה ציווה".
הציות המוחלט הזה חושף [קרבה והתמסרות] גדולה יותר לריבונו של עולם.
יש כאן קצת [פרדוקס]: מצד אחד אנחנו חפצים בהזדהות עם עבודת הקב"ה בתחושת שייכות ובהבנה. אם נעשה דברים [בלי ציווי] – נגיע למדרגה הגבוהה ביותר! לא רק שאני עושה מה שציוו אותי – אני גם מוסיף ועושה מה שלא ציוו אותי.
אבל גם ההזדהות הזאת היא [מעכב]. אם הכול מובן וברור – איפה באה לידי ביטוי העובדה שאנחנו עובדים את הקב"ה ולא את [עצמנו]?
במובן הזה של עבודת הקב"ה: דווקא ביטול הרצון, העשייה הבלתי מובנת וההתמסרות המוחלטת הם אלה שמביאים לידי ביטוי את העובדה שלא את עצמנו אנחנו עובדים – אלא את הקב"ה, שהוא א-ל גדול ונורא שדרכיו ומחשבותיו לא מובנים כלל לבשר ודם.
[אז היכן האמת]? האם להזדהות או להתבטל? התשובה היא – [שני הממדים] נצרכים!
אנחנו מתבקשים להזדהות בנפשנו עם המצוות. להזדהות עם המצווה ולשמוח בעשייתה – אך בה בעת לקיים בנפשו את המצווה כקבלת עול.
הסיפור על רבי נחום מצ´רנוביל ממחיש את המתח בין שני הקצוות. הזדהות מוחלטת מצד אחד ותחושת עול וציווי מצד שני.
נדב ואביהוא [פרצו קדימה בתחושת שייכות] עצומה – אבל בקודש הקודשים, במשכן, חייב לבוא לידי ביטוי ממד הציווי, הדיוק והיראה.
מהי תחושת השייכות האישית [שלנו]?
שבת שלום!
דורון וחברים מקשיבים
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו