שאלה
בפרשתנו, [פרשת משפטים] מופיעים [דיני שומרים]:
אדם מוסר לחברו חפץ לשמירה - מהי מידת השמירה שאליה השומר מתחייב?
האם הוא חייב למסור את נפשו כדי למנוע את גניבת החפץ?
האם הוא צריך להוציא כסף על מנת לשמור על שלימות הכסף?
האם הוא רשאי לתת את החפץ לשומר אחר?
שאלות אלה ואחרות נלמדות מהפסוקים בפרשתנו.
אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לגבי השאלות הנ"ל הוא מהי ה'תמורה' שהשומר מקבל. ככל שהוא מקבל יותר שכר עבור שמירתו הוא מחויב יותר בשמירה על החפץ שקיבל.
למעשה כולנו שומרים. '[אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא... ואתה עתיד ליטלה ממני]'. אנחנו מופקדים על נשמתנו. לא על טהרתה. היא בכל מקרה תישאר טהורה.
אנחנו מופקדים על השימוש הנכון בטהרת הנשמה במהלך חיי העולם הזה. עלינו להשתדל ולהתאמץ לגלות את אור הנשמה בעולם.
עד כמה אנחנו חייבים להתאמץ בתהליך השמירה על הפיקדון הנפלא הזה?
האם יכולים אנו להיפטר מהאחריות על נשמתנו בטענה שמסרנו את האחריות למישהו אחר כגון הורינו, מורינו, הסביבה שבה גדלנו וכו'?
כמובן, כולנו רוצים להגדיל את המוטיבציה שלנו לשמירה מעולה, לאורח חיים טהור ונקי.
ייתכן שהסוד נעוץ בתחושת התמורה שאנחנו מקבלים.
ככל שנעריך יותר את הדברים שקיבלנו בעבר ואת השכר העתיד לבוא, תגדל אצלנו תחושת המחויבות והאחריות, וכך נצליח יותר במשימתנו.
שבת שלום וב"הצלחה!
יהונתן וחברים מקשיבים
yehonatanmy@gmail.com
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו