שאלה
שלום רב!
קודם כל אני רוצה לומר שאני ממש מעריכה אותך על מה שאתה עושה.. כבר נתת לי תשובה לפני כיומיים וזה באמת עזר לי ואני בטוח שבכל יום אתה עוזר לעוד מאות אנשים, אז תודה!
בקשר לשאלה שלי – קוראים לי ל. ואני בת 19.אני בת אדם שברוך ה' כל הזמן עושה חשבונות נפש עם עצמה ובודקת מה היא צריכה לשפר כדי להתקדם ולגדול – גם בתורה. לאחרונה שמתי לב אצלי לתכונה כלשהי שבניגוד לפעמים הקודמות אני באמת לא יודעת איך להתמודד איתה.
שמתי לב שיש לי מעין התנשאות כזו על אחרים.. זאת אומרת, אני לא רוצה להתנשא עליהם, חס וחלילה. אבל שמתי לב שאני חושבת דברים כמו זה שאני טובה יותר מהם וזה .. אני חושבת שהבעיה הזו נוצרה עקב תהליך די ארוך –
בהתחלה, לפני כשנה-שנתיים לא אהבתי את עצמי בדיוק כמו שלא אהבתי את כולם .. וככה באמת פשוט .. לא נעים לי לומר אבל , שנאתי בני אדם.
אני לא זוכרת איך זה קרה אבל מתישהו התחלתי לראות את הטוב בעצמי ואת היכולות שלי וככה ככל שאהבתי את עצמי יותר הצלחתי לראות את הטוב הזה גם באחרים ולאהוב אותם. ואז הגעתי למצב בו אני אוהבת כל אדם ואדם! בין אם אנחנו מכירים ובין אם לא, אהבתי אותו כי באמת הצלחתי לראות את הטוב גם בבןאדם שהתנהג אליי מגעיל – השלב הזה היה לפני כחצי שנה בערך ואני זוכרת בבירור שבנות מהדירה שלי התנהגו אלי נורא ועדיין הצלחתי לאהוב אותן ובאמת אהבתי אז את עצמי ואת כולם וכמובן שאת ה' כי הוא ברא אותנו ו..היה לי נהדר.
הקטע הוא שבזמן האחרון שמתי לב שאני רואה למשל שמעדיפים לראות טלוויזיה במקום ללכת לסליחות, או רבים עם הבןזוג שלהם לא נכון, או מדברים לשון הרע או כל מיני דברים כאלה ואני שומעת את הקול המציק הזה בתוכי אומר "איך הוא מסוגל לראות טלוויזיה במקום לנצל את הימים האלה של אלול?!" "הם לא יודעים לריב נורמלי! חבר שלי ואני רבים בוגר הרבה יותר ועם כבוד" "איכס איך הן מדברות לשון הרע .. אני ברוך ה' לא מדברת כבר שנה כמעט"
ופשוט – אני רואה אנשים חוטאים או עושים משהו פחות טוב מימני (אפילו בניקיון הבית זה קורה לי!) וזה כאילו גורם לי להרגיש כזה – אני טובה יותר מימנה. אני מקדישה טוב יתר מימנה. אני מקדישה יותר זמן ללימוד תורה. יש לי יראת שמיים גדולה יותר מימנו. אני אהיה אישה טובה יותר לבעל שלי. כאילו.. די, זה בסדר לחשוב שאהיה טובה, זה עושה לי טוב! אבל למה אני כל הזמן עושה את ההשוו
תשובה
בס"ד
שלום רב,
התהליך שאת מתארת בתחילת דבריך הוא נכון ומדויק. לאחר שאדם מסוגל לאהוב את עצמו באמת (לא אגואיסטיות אלא קבלה והערכה של עצמך) הוא יכול לאהוב אחרים, כך קרה לך וטוב קרה לך.
היית במקום שרוב האנשים לא מצליחים להגיע אליו. הרגשת את הברכה הגדולה שיש לאדם שמצליח לאהוב את הבריות. הייתה לך יכולת להכיל אנשים שעושים לך רע, זו מדרגה שחז"ל קוראים לה ´אוהבי ד´´: "יהיה אדם מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
מי שמסוגל לאהוב ולהעריך את עצמו לא מוצא שום עניין בהתנשאות על אחרים. העובדה שאת משווה את עצמך לאחרים ומוצאת אצלך יתרונות, היא כנראה תוצאה של ירידה מעטה ביכולת שלך לאהוב ולהעריך את עצמך.
בזמן האחרון את מאבדת קצת גובה. את כבר לא מסוגלת להתעלם מחסרונות הזולת ולדון לכף זכות. יש לך צורך פנימי לראות עצמך טובה מאחרים ולכן את מפתחת עמדה שיפוטית.
שימי לך שהשיפוטיות שלך נעשית רק כדי להחמיא לעצמך. באותה מידה את יכולה למצוא סביבך אנשים שהם יותר טובים ממך בכל עניין - אלא שאינך מחפשת כאלה.
כאן כבר נמצאת התשובה לשאלה האחרונה שלך "בשביל מה לחזור בתשובה". את יכולה להתחנן ולבקש לחזור למדרגה של ´אוהב את הבריות´ ו-´דן כל אדם לכף זכות´. זו מדרגה גדולה ונשאה - דווקא משום שהיית שם פעם - את יכולה לבקש לחזור לכך, ואף להתקדם יותר ויותר במידה טובה זו.