שאלה
שלום הרב,
למה בעצם אנחנו כ"כ מתאבלים על בית המקדש, אם אנחנו בכלל לא יודעים איך זה לחיות במציאות של בית מקדש?
איך אפשר להתפלל ולחכות למשהו שבכלל לא יודעים מהו?
ועוד שאלה-
איך אפשר להאמין באמת שבית המקדש ייבנה, אם עם ישראל לא ראויים בכלל לבית מקדש? (זה לא באמת הגיוני שכל עם ישראל ישמרו 2 שבתות, ויש המון חטאים לעם)
תודה רבה!!
תשובה
בס"ד
שלום רב,
אדרבא: שלא יודעים איך זה לחיות עם מקדש, זו סיבה לאבל כפול ומכופל.
אם יש ילד יתום שלא פגש את אביו ולא זוכר ממנו דבר - רק על כך יש לו צער כפול ומכופל.
גם אצלנו, העובדה שאנו מאבדים את הכמיהה הטבעית למקדש היא ביטוי לגודל ההתרחקות מהמקדש, רק על כך ראוי להתאבל במרירות רבה.
אני מסכים אתך שאנחנו לא יודעים איך זה לחיות במציאות של מקדש אבל לגמרי לא מסכים שאנחנו לא יודעים מהו.
יש בתנ"ך ובחז"ל שפע של תיאורים מתקופת המקדש, מהעליה לרגל, עבודת בית המקדש ועוד ועוד.
יש אפילו תיאורים של המקדש ועבודתנו בספרות של בני התקופה שלא מתוך כתבי הקודש.
באשר לשאלה האחרונה שלך (ציטוט)
"איך אפשר להאמין באמת שבית המקדש ייבנה, אם עם ישראל לא ראויים בכלל לבית מקדש... ויש המון חטאים לעם".
אני מצטט את הדברים בדרך שבה הם נאמרו רק לפני 100 שנה.
כך דברו הרבה יראי ד' בחוץ לארץ (שים לב לשינוי):
"איך אפשר להאמין באמת שארץ ישראל תבנה, אם עם ישראל לא ראויים בכלל לארץ ישראל".
רק לפני 100 שנה הייתה התנגדות עצומה לחזון הציוני מתוך עמדה שהדבר לא יקרה, והציעו לכך נימוקים דתיים עמוקים.
אני מאמין באמונה שלמה שחזון מתגשם. וודאי בדור שלנו.
דבריו של ריה"ל הם תמצית אמונתי: "כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה".
הבעיה איננה החטאים אלא חוסר אמונה שמתבטא בין השאר בדבריך. בלי כיסופים אמיתיים לא יבנה המקדש. עלינו לעורר את הכיסופים וממילא הם יתגשמו.
נ.ב.
'ישמרו שתי שבתות' איננו תנאי הכרחי לבניית המקדש.