שאלה
בפרשתנו אנחנו פוגשים את מידת הקנאה. פנחס קינא לה' בהריגת זמרי בן סלוא וכזבי בת צור וכגמול על קנאתו הוא זוכה לברכה: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם*תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, יג). אך מצד שני של מידה זו, עומדת המשנה באבות "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד, כא) וכעדות לכך הקנאה הביאה הרס וחורבן על אחי יוסף, על קורח ועדתו ועל שאול המקנא בדוד.
התשובה לסתירה במידה הזו נעוצה בהבחנה הברורה [בין "קנאה ב-" ובין "קנאה ל-".]
"קנאה ב-" מקורה ביצר אגואיסטי של האדם שכל כולו מרוכז בסיפוק צרכי עצמו והוא מתמרמר על מה שיש לחברו ואין לו. לעומת זאת, ב"קנאה ל-" אין האדם דואג לכבודו שלו אלא נזעק נוכח פגיעה בדבר יקר ואהוב עליו. כדברי הרמח"ל במסילת ישרים בביאור מידת הקנאה בפרק בחלקי החסידות:
"וזה פשוט כי מי שאוהב את חברו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חברו או מחרפים אותו ובוודאי שיצא לעזרתו, כך גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו חס ושלום, ושיעברו על מצוותיו"
אולם דווקא מפני שההבדל בין סוג הקנאה הוא כה חד וברור, יש לתמוה מדוע שני הסוגים הללו כוללים באותה מילה? האם לא היה כדאי לייחד להם מילים שונות, כמו שני ניגודים הפכיים למשל, אור וחושך? כנראה שאם לא ייחדו מילים נפרדות לשני הסוגים, יש מכנה משותף המאפיין את שני גילויי הקנאה:
בשניהם האדם מבטא את האכפתיות האישית שלו אל מול תופעה המכאיבה לו מתוך מעורבות רגשית עמוקה. ולכן ניתן להגדיר את הקנאה באמצעות המילה המהופכת לה- אדישות!
עם זאת, חשוב להדגיש כי גם התפרצות אלימה של קנאה למען דבר אהוב ויקר אינה פשוטה כלל ועיקר, משתי סיבות: האחת, מידת הקנאה מחייבת טהרה גדולה, ובכל מצב שעלולים להתלוות אליה מניעים אישיים, הרי היא קנאה פסולה. והסיבה שנייה, גם בקנאה טהורה יש לבחון את תוצאותיה בפועל לטוב ולרע. גם את נקודה זו האיר הרמח"ל באותו פרק במסילת ישרים: "כי לפעמים המעשה בעצמו ייראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד... כי הכול הולך אחר החיתום והתולדה, שהיא פרי המעשים באמת".
אף על פי שיש להיזהר כמו מאש מהתפרצות אלימה של קנאה, לא פסקה "הקנאה ל-" מלהיות מידה נכונה בעולמנו, שיש לקבע אותה בנפש
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו