המראה החיצוני

שלום

ישנו קשר. ככלל אדם מכוער יותר קל לו בעבודת ד' ולזכות לעסק התורה, שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה, כדאמרה ליה ברתיה דקיסר לר' יהושע בן חנניה- אי חכמה מפוארה בכלי מכוער. אמר לה, אביך רמי חמרא במני דפחרא? אמרה ליה, אלא במאי נירמי? אמר לה, אתון דחשביתו רמו במאני דהבא וכספא. אזלה ואמרה ליה לאבוה-רמייא לחמרא במני דהבא וכספא, ותקיף. אתו ואמרו ליה, אמר לה לברתיה מאן אמר לך הכי? אמרה ליה רבי יהושע בן חנניה. קריוהו, אמר ליה אמאי אמרת לה הכי? אמר ליה כי היכי דאמרה לי אמרי לה. והא איכא שפירי דגמירי? אי הוו סנו טפי הוו גמירי.

אולם עיין תוספות שם, שמשמע מדבריו שגם אדם נאה יכול לזכות למדריגה זו אם שונא היופי, דהיינו אם מתרכז בתוה"ק ולא בהדגשת האסטטיקה.

מאידך, הגר"א כתב שאשה יראת ד' היא תתהלל בחן וביופי, דהיינו האסטטיקה יש לה מקום בעבודת ד'.

ויישוב הדבר הוא כך- אם האסטטיקה שולית לאדם, והעיקר הוא התורה, וממילא יש בו זיו של יופי, אזי זה טוב. אך אם (מה שקורה ע"פ רוב) האדם מחשיב קצת גם את היופי מצד עצמו ולא כנביעה מהתורה, אזי יש בזה פגם.

כל טוב