שאלה
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה." (כ"ג, ט"ו-ט"ז)
בפרשתנו, אמור, אנו קוראים על המצווה שאנחנו מקיימים אותה בתקופה זו של השנה ערב ערב- [ספירת העומר].
כמה תמיהות עולות מהמצווה הזו: מדוע יש צורך ב"ספירת העומר" מדי יום ביומי? וכי אין דרך אחרת לחשב חמישים יום בלי להתבלבל? וכן אם זו הדרך העדיפה היא אמצעי טכני "הכשר מצווה" ומדוע היא נכללת כאחת מתרי"ג מצוות?
בעל ספר החינוך נותן מבט אחר לספירת העומר ומסביר שהספירה אינה אמצעי טכני אלא נועדה [לבטא את הציפייה והגעגועים לחג מתן תורה,] כמו שעבד או חייל בשירות הסדיר מונים בקוצר רוח את הזמן לשחרורם.
אך דברים אלו מעוררים שתי שאלות חדשות: מה הטעם לכך שאנחנו סופרים קדימה ולא אחורה, כלומר סופרים את הזמן שעבר ולא את הזמן שנותר עד חג השבועות, מדוע אנו סופרים "אחת", "שתים", "שלוש" ולא "עשר", "תשע", "שמונה" כמו נער הסופר את ספירת הגומר ללימודיו?
והשאלה השנייה אם המטרה בספירה היא הציפייה למתן תורה, מדוע התורה מדגישה את נקודת המוצא- "עומר התנופה" ואת נקודת הסיום "והקרבתם מנחה חדשה לה'"?
אמנם הספירה מבטאת ציפייה אל היעד, אך אין זו "ציפייה פסיבית" אלא ["ציפייה יוצרת"] שנועדה להכשיר את המסלול שלב אחר שלב, מבוסרות לבשלות ומיציאת מצרים עד למתן תורה.
חז"ל האירו תובנה זו באמצעות משל נפלא בקוהלת רבה (ג',ד'):
משל למלך שהבריא בנו ממחלתו.
אמר למלך המורה של הבן: ילך בנך לבית הספר שלו.
השיב לו המלך: עדיין לא התחזק לגמרי ואתה אומר ילך ללמוד? אלא יתחזק שנים ושלושה חודשים במאכל ומשתה ויבריא, ואחר כך ילך לבית הספר.
כך אמר ה': עדיין לא התרפאו והתחזקו בניי משעבוד מצרים ואני נותן להם את התורה? אלא יתעדנו ויתחזקו בניי שניים שלושה חודשים במן ובאר ובשליו ואחר כך אני נותן להם תורה, "בחודש השלישי".
אפשר להמחיש נקודה זו בהתבוננות בתהליך הבשלת התבואה. בחג הפסח ב"החל חרמש בקמה אנו קוצרים רק את השעורים המקדימות להבשיל, ואילו החיטה שטרם הבשילה ממתינה להיקצר בתום ימי הספירה "והקרבתם מנחה חדשה לה'".
תהליך ספירת העומר "לפנים" ולא "לאחור" נועד ל
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו