על משחק ועל דת

שאלה

לרב יובל שרלו, שלום רב.

שמי ספיר, אני בת 19, משרתת בשירות לאומי בתאטרון אספקלריא.

תוך כדי גם לומדת תאטרון דרך השירות הלאומי שלי שם.

למדתי משחק ותאטרון גם בשנתיים הקודמות וזה מילא אותי כל יום מחדש, הייתי חוזרת הביתה באורות, עם ניצוצות בעיניים, ומספיק היה לי לשחק מונולוג מול הקיר וזה שימח אותי.

אני דתיה מבית, דתיה לאומית, לא מקפידה על כל המצוות לצערי אך בהחלט מתקדמת בצעדים איטיים ובטוחים.

קראתי מקודם שאלה כאן על התנגשות בעולם המשחק עם הדת אך מילדה בת 13, ואצלי זה שונה, אני כבר בת 19, צריכה להחליט מה אני עושה בחיים שלי אחרי השנתיים האלה.

בתשובתכם נכתב כי חייהם של המפורסמים אינם זוהרים ושלעשות דמות אחרת זה לא מה שעושה אדם מאושר..

אולם אינני עושה את זה מסיבה כזו או אחרת, אלא פשוט כי זה עושה לי טוב! זה התחום היחיד שכל כך מעניין אותי, ברמה שכיף לי לעבוד בו מהבוקר עד הלילה.

בשירות שלי אנחנו עמוק במשחק מ6 בבוקר עד 12 בלילה בימים עמוסים, לפעמים 2-3 הצגות ביום.

נוסעות בכל הארץ כדי לשחק מול אנשים, לרגש, להצחיק, לשמח אותם. שיזדהו עם הרגשות של הדמויות. זה כזה מדהים. בשירות אנחנו רק בנות ולא מופיעות מול בנים אז זה בסדר, אבל מה יהיה בחיים שאחרי?

אני שואפת להמשיך ולהיות שחקנית כי יש לי את הרעב הזה להיות על הבמה כל הזמן. זה מספק אותי.

זה לא בשביל להיות מפורסמת, ממש לא!

לשחקנים גברים דתיים יש פתח יותר רחב לעולם המשחק, לפחות מבחינת צניעות כי אין להם את עניין החצאיות והשרוולים.

כמה שזה כואב, אני מרגישה שהדת חוסמת אותי להגשים את החלום הכי גדול שלי.

זה מתסכל אותי ברמה שאני חוזרת משיעור תורה בערב שבת, ובכלל חושבת על המשחק, ומתחילה לבכות.

ברמה שלפעמים אני אומרת לעצמי "איזה כיף להם, לחילונים, שיכולים לשחק איפה ואיך שרק ירצו".

אני קמה בבוקר עם חלום, ובלילות השנה כן, אני מגשימה אותו בזכות השירות הלאומי המדהים שלי, אך בעתיד אצטרך לעבוד בעבודה אחרת שאין לי בה עניין בכלל?

אני חולמת להשתלב בעולם המשחק בטלויזיה, בקולנוע, בתאטרון, ולא רק במסגרות הדתיות ובמשחק עם ומול נשים.

אשמח לעזרה מכבוד הרב.

בברכה, ספיר.

תשובה