תלמוד

בס"ד
שלום רב,

כל אחד מהספרים מפרט ומסביר את הקודם לו:
התורה שבכתב מאוד תמציתית לכן צריך את התורה שבע"פ כדי להדריך כיצד לקיים את התורה שבכתב.
לדוגמה: בתורה כתוב "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך".
לא ברור מה קושרים, כיצד קושרים, מתי קושרים...
כאן התורה שבע"פ מפרטת את כל הלכות התפילין.

גם המשנה קצרה מדי. חכמי הדורות שאחרי המשנה דנו במשניות, בררו מה האפשרויות השונות להבין את המשנה ובדקו מצבים בהם נראה שיש סתירה בין מקורות שונים.
מתוך כך התגבש רובד נוסף של לימוד - זה התלמוד.
בסופו של דבר התלמוד מייצג תמונה רחבה ושלמה יותר של עולם היהדות (המתגוררת בחו"ל).

עיין באריכות בקטע מאתר וקיפדיה על התלמוד:

לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו התלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל, שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל. לתלמוד על שני יסודותיו - האגדתי-תרבותי וההלכתי-אינטלקטואלי, נודעה חשיבות עצומה בהשתמרות היהדות כאוטונומיה רוחנית לאורך מאות בשנים, וכן בגיבושו של עם ישראל כעם הרוח והספר. חוקרים נימקו עובדה זו בהיקפו ובאופיו של התלמוד.
תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם:
כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל.
– הקדמת הרמב"ם למשנה תורה
התלמוד מהווה אנציקלופדיה מתומצתת ומקיפה של היהדות שלאחר המקרא, ובעיקר של מכלול החוקים, האמונות, הדעות, התרבות והיצירה הרוחנית המקורית של היהדות בחמש מאות השנים הראשונות לספירה. לצד פירוט של דינים וביאוריהם, יש בו ידיעות כלליות רבות שעוסקות בתחומים ארציים כגון רפואה, משפט, עבודת האדמה ועוד. התלמוד היה איפוא מעין כל-בו של היהדות, של חכמת ישראל וחכמת העמים בימים ההם. גם הדינים אינם מובאים בו באופן של פסיקה שרירותית, אלא בצורה של משא ומתן בין החכמים, כמצע שימושי לשוחרי דעת והלכה. בהיותו בסיס לספר חוקים, קיים התלמוד את הייעוד שהורו עליו יוצרי התורה שבעל פה: "עשו סייג לתורה".