שאלה
מאחר ואנו מוחזקים בכח ובניגוד לרצונו בעולם הזה על ידי בורא עולם, האם לא ניתן לומר כי כל אדם דתי הוא בעצם לוקה בתסמונת שטוקהולם, בו השבוי/חטוף מגלה הזדהות, כניעה ואף סימפטיה כלפי מי שמחזיק אותו בשבי ומאיים עליו? אם כן, כל עניין הדמות אל מידותיו, צידוק הדין, הערצה ללא גבול,... זה סוג של טירוף, לא?
תשובה
שלום וברכה
בוודאי שזה טירוף. לא סוג של טירוף אלא טירוף.
אנחנו חולי אהבה.
אנחנו חולי אהבה, דבקים באמונה שלנו, שמחים בקיום שלנו בעולם, שמחים בהזדמנות שניתנה לנו לשאת את שמו בעולם ולקדש את המציאות, ולחיות את החיים שלנו.
ועל רקע דברי הייאוש שנמצאים בתחילת השאלה ששאלת – זה באמת נראה טירוף. לא סוג של טירוף אלא טירוף.
אנחנו מטורפים על החיים האלה, ויפה שעה אחת של מעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.
אלא שלטירוף שלנו לא קוראים סינדרום שטוקהולם.
קוראים לו דרישת ירושלים. עיר הקודש.
כל טוב