שאלות על שורשי ההלכה

שלום

קניין תורה הוא בענווה כפי שנאמר בפרק קניין תורה. ראשית הענווה היא להבין שאינך בר הכי לחלוק על מי מהדורות הקודמים, וכמאמרם ז"ל אם כבנ"א אנו כחמורים, וכפי שאכן נהגו כל הדורות שבעלי הגמרא לא חלקו על בעלי המשנה והראשונים לא חלקו על הגמ´ והאחרונים לא חלקו על הראשונים, חוץ מסוגיות מעטות ביותר ובידי גדולי עולם ספורים כהש"ך והגר"א, וגם אז רק בראיות חותכות, ואפילו הכי לרוב לא נתקבלה דעתם בשל כך.
הטעם בדבר הוא שהשכינה אינה זזה מבתי המדרשיות, ויש סיעתא דשמיא לפוסקים הגדולים להכריע כרצון ד´ האמיתי ולכן אי אפשר לחלוק על מה שהוכרע ונתקבל בכלל ישראל. הדבר פשוט, לא יטוש ד´ עמו, והקב"ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו, ולכן ודאי ד´ אינו מגלגל טעות לדורות בפסיקת הלכה ח"ו.
וכפי שנאמר במקומות רבים בתורה ובגמ´, לא תסור, הפורש ממך כפורש מחי העולמים, משה שפיר כאמרת, המכחיש מגידיה אין לו חלק לעוה"ב, וכעין זה כתב בכוזרי ומופיע גם ברמב"ן על הש"ס.

הדבר אינו קשור רק לחכמת חכמי הדורות הקדומים, אלא בעיקר להשגחה הכללית על האומה שפוסקיה לא יטעו. ולכן גם לו יצוייר שהמשיח יהיה גדול מרבינו תם, עדיין הלכה תהיה כר"ת אם הוכרע כמותו במערכת הפסיקה ונהגו כך כלל ישראל.

עמוד שדרה אינו טיעון מהותי או עיקרי אלא טיעון של אילוץ, דהיינו אין ברירה אלא שיהיה עמוד שדרה גם אם הוא טועה. אולם טיעון זה הוא האחרון מסדרת הטיעונים, ויסודו אינו נכון שכן אין טעות אלוקית בפסיקת הדורות.

מותר לעשות לעצמך רב בנושא אחד, ורב בנושא שני. ובתנאי שהבחירה בו אינה משום שהוא מקל אלא משום שאתה מסוגל יותר להבין דבריו ולקיים דבר ד´ באמיתות.

ככלל, מושג האמת האלוקי אינו זהה תמיד למושג האמת המציאותית הנגלית. וזה בחינת תתן אמת ליעקב, שדוקא הוא נהג בערמה מסויימת מציאותית עם עשו ולבן. אך מבחינת האמת האלוקית היה דבוק בה, דהיינו שעשה את הרצון האלוקי מן המציאות.

כל טוב