חינוך פתוח לעומת חינוך סגור

שלום

שתי הדרכים אינן נכונות, וכפי שהדריך הרמב"ם ללכת בדרך האמצע שהיא דרך ד', והיינו ללמד את עצמנו להיות ישרים.
ישנם שני גבולות, עליהם אין ספק ואין פשרה.
הגבול הראשון הוא ההלכה. דהיינו כל מה שכתוב בשו"ע ובנושאי כליו.
אולם יש גם גבול שני חשוב לא פחות, והוא מניעת הדברים המביאים לקלקול גם אם אינם אסורים בפני עצמם.
לדוגמה, ראיית דמויות על מסך אינה פעולה שיש בה איסור עצמי בשו"ע. אין איסור לשבת ולהביט במסך. אולם כיוון שהמסך בימינו ממכר, אזי זו פעולה שגורמת לקלקול ולניוון ויש להמנע מלעשותה כמנהג.
בנוסף, התוכן במסכים בימינו הוא של עריות ואלימות, לשון הרע ועניינים נכריים. ולכן במצב הנוכחי אסור גם מן הדין להביט בערוצים מסחריים. מי שיושב ורואה סרטים ותכניות כאלו, עובר על איסור תורה של 'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. ולפיכך מציאות מכשיר טלויזיה בבית הוא שחרור אריה רעב מול הטרף, והחכם לא יעשה כן בביתו אם מרחם על ילדיו.
זאת לא מפאת הפחד או הרצון לשמור על הילד תם וטיפש, אלא מפאת המציאות הברורה שמבט בכאלה דברים הוא דבר אסור וגם עצם סגנון הצפיה הוא דבר ממכר עד קלקול ודאי.

מאידך, יש לפתוח את אפיקי הדעת של הילדים, לכל מה שטוב בעולמנו. ליופי ולמוסר, לטבע ולטכנולוגיה, לנופים ולהסטוריה. זאת יש לעשות בשום שכל, בפיקוח ומתוך מגמת התורה, דהיינו שהכל מגיע והכל מוביל לתגבורת ירא"ש ואהבת הבורא יתע'. ממידת הזהירות שלא יהא זהיר יתר על המידה (מסילת ישרים), ואין להתפחד אלא להזהר (מידות הראי"ה), דהיינו עלינו להיות מדריכים ומלווים לקראת הפגישה עם הבריאה בעדינות ובזהירות שאין סותמת את בארות התודעה של נפש הילדים.

בנוסף, התורה עצמה גורמת לבריאות הילד. הסברת המיניות צריכה להיות בגיל שש, כאשר ההורים לומדים עם הילד את הבריאה ואת הפסוק האדם ידע את חווה אשתו. יש להסביר הכל, בנחת ובקדושה, ולהדגיש שהגוף הוא טוב כשמשמש לעשיית הצו האלוקי המוסרי, להרבות חיים בעולם ולאהוב את הבעל או האשה.

במהלך ההתבגרות יש ללוות את הילדים, ולהדגיש את ענייני התורה המאירים את חייהם, כגון היחס לתמימות והיחס לחטא, היחס לתשובה והיחס לטבע. הגישה כלפי רוע מחד וכלפי גופניות מאידך. הכל ממאמרי חז"ל והדרכתם.

כל טוב