שאלה
בחומש דברים, פרק כ"ח פס' מ"א כתוב "בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי" - ברור שבמשפחה נורמלית, בה להורים אכפת מילדיהם, זה יהיה עונש גם להורים. אך אין ספק שלפני כולם, מי שהכי סובל מהעונש הנ"ל הוא בעצם אותם בנות ובנים. ובעצם, למה הבנים והבנות צריכים להיענש על מעשי הוריהם? הרי נאמר בדברים פרק כ"ד פס' ט"ז "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת"
ומעבר לכך, בשמות פרק ל"ד פס' ז' כתוב "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים". רש"י אומר במקום "כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם" - עדיין, מה האבות קשורים לבנים? אם הבנים חוטאים, הם אמורים להיענש בלי קשר למעשי הוריהם! וחוץ מזה, נראה קצת דחוק להעמיד את הפסוק רק במקרה כזה שהבנים ממשיכים את מעשיהם הרעים של הוריהם. בנוסף, בשמות פרק כ' פסוק ה' כתוב "אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" - אם שונאי מוסב על האבות, מה קשורים צאצאיהם, ומדוע הם צריכים להיענש על כך? ואם הוא מוסב גם על הבנים, ברור שהם צריכים להיענש, אבל מה זה קשור למעשי הוריהם?
אשמח אם אוכל לקבל תשובה מפורטת עד כמה שאפשר, ואם אוכל לקבל גם הפניות למקורות זה יעזור לי מאוד.
תודה רבה!
תשובה
שלום וברכה
סוגיה זו היא עתיקת יומין, נידונה בהרחבה בגמרא, ומאז בספרות אין ספור על הנושא.
נראה כי נקודת המוצא של התורה היא שאכן הקיום העצמי של הילדים מוגדר מהגיעם לגיל בגרות, ולפני כן היחס אליהם הוא כאל חלק ממהותם של ההורים. רואים את זה בהלכות אין ספור, בהן אין מכירים ביישות העצמית של הילדים, אלא כחלק מהמשפחה (רק דוגמה: היכולת של אב לקדש את ביתו כשהיא קטנה).
עמדת יסוד זו, שכאמור באה לידי ביטוי בהלכות אין ספור, היא הבסיס ל"פוקד עוון אבות על בנים", והיא גם הבסיס למבט המגיע מנקודת המבט של הצאצאים: במקום בו הם עושים כמעשי אבותיהם הם מאששים את ראייתם כהמשך לאבותיהם, וממילא הם נפקדים גם על עוון אבותיהם; במקום בו הם בוחרים בטוב ומואסים ברע - גם היחס אליהם הוא כזה.
כל טוב ושנה טובה