שאלה
האם יש מושג הלכתי של ישות שהיא יותר מאדם אחד. לכאורה אם מעיניים בסוגיות כמו שליחות שותפות ודברים דומים - תמיד נמצא שהאדם הבודד הוא המקיים את המצוה. במקרה שהמשלח נפטר אז יש מחלוקת רמב"ם וטור האם השליח עדיין יכול לקיים את שליחותו. ואז לשיטת הרמב"ם יש מקום לומר השליח נעשה כחלק מן השולח - אך לא נספק כמותו.
השאלה הבסיסית היא כאשר זוג מתכנן חלוקה של מצוות האם ניתן לומר שכאשר אחד מקיים מצוה אז שניהם כמשפחה מקיימים את המצוה (ניתן לראות דבר דומה בנר חנוכה על פי הרב אריאל).
הדבר היחיד שמצאתי דומה הוא בנוגע לתלמוד תורה. הן ביחס שבין בעל לאשתו על פי הגמרא בסוטה האשה זוכה בלימוד תורה של בעלה כאילו היא למדה תורה ויש לה זכות תורה. דבר דומה אנו מוצאים בהסכם של זבולון ויששכר.
אך חוץ מדברים אלו נראה לי שאין באמת ישות הלכתית של נישואין. ולכן אם יש עניין בבניית מעקה על ידי האדם עצמו, לא מספיק שבעל יעשה זאת אלא אף האשה צריכה. וכן כל מצוה רצוי ששני בני הזוג יקיימו אותו, או שמא יש ישות הלכתית לנישואין וכאשר אחד מקיים את המצוה אז זה כאילו שינהם קיימו
אשמח לשמוע את דעתך בנושא
ח.ט.
תשובה
שלום וברכה
איני בטוח שירדתי לסוף דעתך.
אנחנו מכירים שני קצוות: הקיום האינדיווידואלי של המצווה והיות האדם חלק מציבור, המורכב מטבע הדברים מיותר מאדם אחד.
בין שני הקטבים האלה יש דברים מסוימים שנמצאים על הרצף, ובמידה דומים לציבור. למשל: הלכות מיוחדות שחלות על כל שבט ושבט, שהיחיד הוא חלה מהשבט.
האם אנו מכירים רמות יותר נמוכות של איחוד ? בתחום המשפטי של ההלכה אנו מוצאים מעט מאוד. אחת מהדוגמאות היא "פרו ורבו" שלא ניתן לקיים אותה על ידי אחד מבני הזוג, ונראה כי קיימת רמה מסוימת של חובה מצד האישה (שאינו מצווה כיחיד) להיות שותפה בקיום המצווה של הבעל. לא זו בלבד, אלא העובדה שההלכה אינה מחייבת רווקים לפרות ולרבות על אף שהגיעו לגיל מצוות, אך מוכיחה שיש כאן קיום משותף.
ברם, ברמה האגדתית בוודאי שיש שותפות. הדוגמה שאתה נתת, ביחס ללימוד תורה, אכן נמצאת במישור האגדתי, ושם ניתן למצוא יותר את ההתייחסות כחטיבה אחת.
אם לא קבלת תשובה לשאלתך - אשמח שתדייק אותי, ונמשיך בדיון.
כל טוב