קשה לי עם המעבר בין כאב לשמחה, בין יום הזיכרון ליום העצמאות

לק"י

שלום לך!
דבר ראשון, אני ממש רוצה להתנצל שלקח לנו כמה זמן לענות על השאלה שלך.
אמנם הימים עברו, אבל ברור שהקושי עוד נשאר. אם לא עכשיו אז זה יצוץ שנה הבאה כך שאפשר כך להכין את הלב לימים האלו.
איך? נראה בתשובה.
אך קודם, חשוב להגיד שהשאלה שאת שואלת היא שאלה טובה שמעסיקה לא מעט. רק הדיבורים שיותר מושמעים בשנים האחרונות על שינוי הסמיכות בין יום העצמאות ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מעידים כמה את לא לבד בשאלה ובקושי הזה שבמעבר בין הימים.
לכאורה, אפשר להגיד שנזיז את הימים ונצא מהסיפור הזה, או שלא נציין (בלב!) את אחד הימים.
האם זה באמת פיתרון?
השאלה הזו היא במובן מסוים לא רק על סמיכות הימים האלו, אלא על כל פעם שאנו פוגשים בתמהיל של עצב ושמחה - חורבן וגאולה, והפתרונות אולי דומים למעין בריחה מהתמודדות הלא פשוטה הזו.
אז מה כן אפשר לעשות?
נתחיל בשינוי שניצור אצלנו בלב.
מה הכוונה?
אנחנו לא באים לשנות את רגשי העצב והכאב שקיימים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. זה גם לא נכון.
כולנו מכירים מישהו או מישהי ממשפחות השכול (אם לא מי שנפל/ה ונהרג/ה בקדושה).
אנחנו גם לא באים לבטל את השמחה וההודיה לה´ על הניסים שנעשו עימנו בקום המדינה ונעשים איתנו בכל יום ויום, לא רק כאנשים פרטיים אלא כאומה ששבה לארצה.
אז מה כן השינוי?
בכך שמגשרים בין השנים.
לפעמים נדמה שכל כך ברור שיש לנו מדינה. שכל כך פשוט שאנחנו נמצאים פה, בארץ ישראל, למרות כל הקמים עלינו לכלותינו.
הרי יש לנו את צה"ל! יש לנו את השב"כ! יש לנו את המוסד!
ברור שננצח את אויבינו, גם אם יש לזה מחיר דמים לא פשוט בכלל.
לפעמים הסמיכות הזו נותנת לנו את ההבנה כמה אנו צריכים להודות לה´! כמה הדברים פה באמת לא פשוטים!
עצם זה שהימים סמוכים מזכיר לנו שאין פה משהו חינם והדברים תלויים זה בזה.
בשביל קיומה של המדינה אנו נדרשים, כן - גם בימינו, למסירות נפש (חרמות, בעיות ביטחוניות, יוקר מחיה ועוד)
בדור שלנו שחלק כבר הגדירו אותו, בצדק או שלא, כ"דור המגיע לי" הימים האלו מזכירים לנו את גודל ההודיה שנאו נדרשים אליה.
המעבר נעשה דווקא מתוך הכאב על כל אחד מאחינו ואחיותינו שמסרו את נפשם על קדושת העם והארץ למקום של השמחה על כך שאנו עדין כאן.
ברובד האישי המעבר קשה, אך ההסתכלות על הסמיכות מגיע מההסתכלות הלאומית.
ומה עם הכאב?
לפעמים הגישור הזה עוזר, לפעמים הוא מקל.
בהחלט לא פשוט המעבר, גם כשיש אותו, אבל אני מקווה שהדברים עוזרים להקל.
ומה עם כך שהכאב גדול עליך?
זה מראה כמה את רגישה ומבינה את הדברים. זה מראה כמה את קשורה לעם ישראל כולו.
נכון, לפעמים אנשים יגידו שזה רגישות יתר (ולא אני זה שישפוט אם כן או לא), אך ביום הזה כן יש הזדהות וכאב - פרטי ולאומי.
מותר לכאוב וגם להרגיש שזה טיפה גדול עלינו, כי מה נעשה? זה כן גדול עלינו.
גדול עלינו להבין מה זה אומר, כמו גם הקושי שאולי קיים ביום הקדיש הכללי ויום הזיכרון לשואה ולגבורה.
האם זה אומר שצריך להישבר? לא.
צריך ללמוד לקחת דברים מאותם שנפלו על קידוש ה´ ולהביא אותם לידי ביטוי בחיים שלנו.
להביא את החיות שלהם לגילוי יותר גדול במציאות העכשווית ובכך אנו ממשיכים אותם.
מראים שלא נפלו לשווא.
זו גם עצה שיכול לעזור למעבר.
תמיד אפשר לכתוב לנו ולבקש עוד עצות בנושא זה או בנושאים אחרים.
נשמח לשמוע אם הדברים עזרו.
נתנאל,
netanelweil@gmail.com