שאלה
אני לאחר שיעור מחכים מאוד של הרב בעניין ג' השיטות - רמב"ם, מהר"ל וריה"ל.
שיעור זה :
הרב הציג שלפי הרמב"ם בפתיחה להל' ע"ז נראה שהקשר הוא בין עמ"י לא"י הוא קשר 'מקרי' ולא קשר 'בעצם' - שלא כמו לפי הכוזרי שחורז את א"י ואת הסגולה שבה במשנתו בצורה מובהקת.
ע"י התבוננות במצות עשה קנד' בספר המצוות לרמב"ם אפשר לראות שהרמב"ם מדגיש את החשיבות של בי"ד בא"י דווקא כדי לקדש את החודש, ושרק בשעת דחק גדולה ניתן לסמוך על בי"ד בחו"ל וגם זה רק כשהוא נסמך בארץ. ושחלילה לאל שבארץ לא ישאר שום יהודי וכו'..
לפי הבנתי הדלה הדברים לא נראים עולים בקנה אחד עם מה שהרמב"ם כתב בפתיחה להל' ע"ז.
האם הפער באמת קיים? האם הוא נובע מכך שהרמב"ם בהל' ע"ז רצה לדבר על ע"ז ולא לפרוס את משנתו הזכה?
אשמח לתשובה, תודה.
תשובה
שלום וברכה
שאלתך מצוינת, ונראה לי כי אתה צודק, ובד בבד למיטב זכרוני מעולם לא אמרתי דבר כזה. מטבע הדברים איני זוכר את כל מה שאני אומר, אולם בדרך כלל אדם אינו אומר את מה שהוא לא חושב, ומעולם לא חשבתי כי לדעת הרמב"ם הקשר לארץ ישראל הוא מקרי. לא ראיתי את השיעור מחדש, אולם אשמח אם תעשה זאת, ואם תשלח לי את הדקה בה מופיעים הדברים שאתה מצטט בשמי, כדי שאבדוק זאת מחדש.
מה שאני מבין במשנת הרמב"ם הוא שהקשר לארץ ישראל אינו מבוסס על סגולת הארץ, אלא על כך שהקב"ה ציווה כי ארץ זאת תהיה המצע (פלטפורמה) עליה תקום ותבוסס התורה. אין בארץ הזאת סגולות מיוחדות, לא רק היא מוכשרת לנבואה (כדברי ריה"ל), ואין התייחסות לתורת ארץ ישראל או לכל דבר מעין זה. הארץ הזאת מתייחדת בכך שהקב"ה בחר בה כדי שאנחנו נממש בה את דברי התורה. לפיכך, אין סתירה בין דברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה ובין דבריו בספר המצוות, ובמקומות אחרים במשנתו.
אמנם, גם בדברי הרמב"ם מצאנו שפה הקרובה מאוד לשפה הסגולית ביחס לארץ ישראל:
"אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין שנאמר וכל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא וכן הקבור בה נתכפר לו וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה שנאמר וכפר אדמתו עמו ובפורענות הוא אומר על אדמה טמאה תמות ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו ואעפ"כ גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק".
כל טוב