שאלה
שלום לרב,
בעקבות הפרשה האחרונה וגלישה באינטרנט עלו בי מספר שאלות. שניים ספציפיות והשלישית כללית.
1. בפרק יב' פס' טו' ישנה הנחיה להשבית שאור: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם ... מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי".
אותו פרק, פסוק לד': "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם..". כלומר העם לא משבית שאור, והסיבה לאי-החמץ היא חיפזון שבגללו הבצק עדיין לא החמיץ. אותו דבר גם פסוק לט': "..כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ"
2. למה הקב"ה צריך סימן בפתחי הבתים על מנת לדעת ששוכנים שם בני ישראל? מלבד זאת, וכמובן שגם את זאת הקב"ה לא צריך, אבל - האם לא כל בני ישראל היו מרוכזים בארץ גושן בנפרד מהמצרים?
3. קראתי מאמר פרשת השבוע ברוח ביקורת המקרא על כך שניתן למצוא בפרשתנו יסודות אליליים לחג הפסח. כלומר חג הפסח הוא חג פגאני שעבר "גיור" לדת ישראל, והמרה של הבסיס של חג מן המיתוס להיסטוריה. קישור למאמר:
http://mida.org.il/2015/01/23/פרשת-בא-הסיפור-האמיתי-של-יציאת-מצרים/
מה שאני רוצה לומר קודם כל זה שאין בידי כלים להתמודד עם טיעונים אלה (שחלקם נשמעים משכנעים) לא בפני אחרים ולא בפני עצמי. איך הרב ממליץ להתמודד עם מאמר זה ועם מאמרים מהסוג הזה? ואני אשאל שאלה גדולה יותר - איך הרב ממליץ לי לבסס את האמונה שלי כך שהיא לא תישען על היכולת שלי או של מישהו להפריך רעיונות ומאמרים ביקורתיים בכלל?
תודה ושבוע טוב,
דוד
תשובה
שלום וברכה
אני מצטער על העיכוב בתשובה. אבל הדברים יהיו רלוונטיים כנראה גם למאות השנים הקרובות...
האם המצות הן בגלל החיפזון או לכתחילה ? הנושא הזה נידון אין ספור פעמים בחז"ל, הפרשנות הקלאסית והפרשנות המאוחרת. אני אמון על משנתו הגדולה של הרב ברויאר זצ"ל, המלמדת כי יש בחינות שונות של המצות בתוך התורה עצמה. הן גם חלק בלתי נפרד מהצווי "על מצות ומרורים יאכלוהו" וכן הציווי "שבעת ימים מצות תאכלו", וככאלה אין הן קשורות כלל לחיפזון ולזיכרון ההיסטורי, אלא ליחס הכללי המורכב של התורה כלפי החמץ, עד שהוא מצד אחד חלק בלתי נפרד מהחיים, ומאידך גיסא אסור במקדש (כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד') ובמקומות אחרים. בד בבד, יש למצות סיבה היסטורית אחרת, והיא החיפזון, שהביא לכך שלא רק מצות "ליל הסדר הראשון" היו המצווה, אלא זה חלק ממצוות הזיכרון ההיסטורי לדורות.
אינני חושב שהקב"ה צריך סימן על הבתים. להבנתי, הסימן הזה מכוון לעם ישראל, ומחייב אותו לבחור – האם הוא חלק מהאומה או שהוא אינו חלק מכל הסיפור של יציאת מצרים. ממילא, השאלה אינה איפה עם ישראל מרוכז, והאם יש צורך או אין צורך, אלא תביעה מכל אחד לבחור האם הוא נענה לציווי של הקב"ה ולדבריו של משה רבינו, או שהוא בוחר ללכת בדרך אחרת.
אינני יכול להציע פתרון כולל לבעיית הביקורת. מניסיוני למדתי כי אם שאלות הביקורת טובות – כדאי מאוד שלא לברוח מהן. אי הבריחה היא הדרכה נכונה גם בשל העובדה שהיא לא תצליח מול שאלות טובות, אולם הרבה יותר מזה – בשל העובדה שדווקא שאלות טובות יכולות לחלץ מתוכנו גילויים חדשים ועמוקים יותר בתורה.
במקרה דנן, מציאת יסודות פאגניים בתוך מצוות חג הפסח אינם מהווים שאלה של ממש. להפך, הייתי תמהה אם לא היינו מוצאים כאלה. זה מה שמאפיין את כל החגים, ומבחינה מסוימת את כל התורה. התורה אינה מנותקת מדרך הארץ של העולם. כל העולם חוגג אסיף ותחילת קציר, אירועים היסטוריים ומערכות הקשורות ללידה ומוות. מה שמיוחד בתורתנו אינו העובדה שאנחנו לא מציינים אירועים אלה; להפך, מה שמיוחד בתורה שלנו הוא העובדה שאנחנו כן חלק ממערכת החגים הכלל אנושיים, ובתוכה אנו באים עם בשורה מיוחדת, שהיא שונה באופן מהותי מהבשורה שהייתה בעבר במזרח הקדום, וכיום במציאות חיינו.
כל טוב ושוב סליחה