מתנדבת הרבה בחוץ אבל רוצה להיות הכי טובה גם בבית

שלום יקרה,

איזה כיף לך. יש בך המון בריאות ורצונות טובים שבטוח הולכים לכוון אותך נכון. אל תפסיקי ללכת אחרי מה שהנשמה שלך מסמנת. את מקשיבה לעצמך ועוברת עכשיו תהליך של לתת באופן מדוייק.

אז בואי נדבר על זה.

זה נפלא מאוד בעיני שאת הולכת לעזור מחוץ לבית. זה חשוב ובונה ומאפשר לך לגלות כשרונות, להגיע לתקשורת בין אישית טובה ובעיקר לחזק ולשמח, ולהאיר לאנשים את החיים.

ההורים שלך רוצים אותך יותר איתם. דבר ראשון, קבלי את זה כמחמאה. הנוכחות שלך מחזקת ומשמחת ומרגיעה ונותנת כוח. הם מרגישים שהרבה מהטוב שלך נשאר בחוץ והם רוצים להרגיש אותו יותר איתם. לא נראה לי שזה רק משהו טכני.


ההורים שלנו נותנים לנו הכי הרבה שיש.
בע"ה אחרי שתתחתני ויהיו לך ילדים פתאום תקלטי איזה טוב ענק ומופלא ואינסופי קבלת מהם. טוב שבחיים לא נצליח להחזיר אותו.

אנחנו נמדדים קודם כל לפי איזה אנשים אנחנו בבית.
כי שם הכי קל להתפרק, לעשות פוזות, לברוח, להתכנס, להתנער מאחריות.

זה באמת הכי כיף לעזור לאחרים. כי הם תמיד יהיו עם ברק בעיניים, ועם מילים טובות שלא נגמרות. ואחרי שעוזרים להם, מרגישים שהצלנו את העולם. וזה מרגש ומשמח וכל מה שבא לנו זה לעשות את זה עוד פעם.

בבית זה בשקט, במקום סגור, מאוד יכול להיות שאף אחד לא ידע על זה. לפעמים אפילו שוכחים להגיד לנו תודה. לפעמים נותנים לנו תחושה, בטעות מרוב טרדות, מרוב שההורים שלנו מוצפים, שזה מובן מאליו.

את האמת, יש חלק שכן מובן מאליו. אני חושבת לעצמי שאם הייתי גרה בדירה של בנות, ברור שהיתה לי תורנות ומחוייבות שבועית לעמוד במטלות שלי. אין כזה דבר להתחמק או לא לעשות. ובבית אין לנו חובות? ברור שכן.


אני חושבת שהפתרון הוא להגיע לאיזון. איזון בין ההתנדבות שבטח תמשיכי לעשות מחוץ לבית, לבין לתת את הלב שלך ואת מי שאת בבית. להגדיל ראש, ליזום, לא לחכות שיבקשו ממך. להראות כמה את נרתמת במעשים, בנוכחות, בלהיות שם בשביל ההורים שלך בזמן אמת.

ועוד דבר, ברור לי שכשנסתכל אחורה אחרי שנעבור עוד קצת בחיים, יהיה לנו הכי חשוב לדעת שנתנו להורים שלנו כל מה שיכולנו לתת. (ואני לא מתכוונת למצבים שההורים לא נותנים מרחב לילדים, זה ממש לא נראה לי המקרה שלך, יקרה). לא לתת מספיק לאנשים שהכי יקרים לנו בעולם, גורם כאב מתמשך בעתיד, משהו שבטוח נתחרט עליו הרבה הרבה אחרי.

וזה החסד הכי גדול שיש. הוא הכי אמתי ובדרך כלל הוא גם הכי קשה.

את הולכת לעשות לעצמך סדר בנפש שלך. נפש שיש בה מרחבים של אהבה גדולה, של רצון לתת בלי לצפות לתמורה, ולהחליט מי בא ראשון ומה בא אחר כך, ואיזו איכות של נתינה הולכת להיות לך כלפי האנשים שהכי קרובים אליך, כלפי האנשים שאת רוצה שיהיה להם הכי טוב שיש.

איך?

אולי על כל דבר טוב שאת הולכת לעשות בחוץ תשתדלי לעשות לפחות שני דברים טובים בבית.
ועד כמה שאת יכולה, תנסי לקחת על עצמך משימה שאת רואה שבאותו רגע היא משמעותית להתנהלות של הבית ויכולה להקל מאוד ותעשי אותה.

מה שהכי חשוב שתעשי הכל בלב אוהב ובשמחה ואז זה יחזיק מעמד לאורך זמן וגם הטוב הזה ילך ויגדל.

אני גם חושבת שכשאנחנו מסמנים לעצמנו את הטוב שאנחנו מקבלים מאבא ואמא, גם דברים קטנים ויודעים להודות עליהם, לחייך ולהכיר בטוב הזה זה גם סוג של נתינה. נתינה שמחברת אותנו אחד לשני, כל יום מחדש.

ב"הצלחה גדולה
נועה, חברים מקשיבים