שאלה
עם כל הסיפור הזה של החטיפה-זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת התחברתי.תמיד כשהיו מקרים כאלה אז הזכרתי את השמות בתפילה אבל לא באמת רציתי,לא באמת קיוויתי לזה,ועכשיו זה כן קרה.. אני באמת רציתי שהם יחזרו בחיים ובאמת האמנתי שזה יקרה, שזה מאד נדיר אצלי, כי אני בן אדם די פסימי... אני מרגישה כאילו אלוקים בא, נתן לי כאפה וריסק את מה שכבר ממילא היה שבור,אבל התחיל להתרפא... אני לא מצליחה לישון בלילה ולא להתפלל,בנוסף יש לנו בכיתה תהילים מחולק שחילקנו בינינו, וכל אחת אומרת את שלה כל יום בחופש, וככה כל יום אנחנו גומרות ספר תהילים. אז התחייבתי לומר,אבל פשוט לא הצלחתי... אני מרגישה ממש נורא עכשיו, מכל הכיוונים,ובאמת לא יודעת מה לעשות עם עצמי... דיברתי עם המורה שלי,ובאמת נפגשנו והיא נתנה לי חיבוק שהיה שווה הרבה מאד מילים,אבל אני באמת אבודה.איך אני יוצאת מזה?
תשובה
שלום רב,
המתנה הגדולה שאת קבלת באופן אישי מהסיפור הזה היא היכולת להיות מחוברת.
מה שקרה בתוכך בעקבות החטיפה מעיד על בגרות גדולה, על חיבור עמוק לעם שלנו ועל יכולת רגשית לכאוב את כאבם של אחרים, שהוא בעצם של כולנו.
אלוקים לא נותן כאפות.
הוא נותן לנו התמודדויות לא קלות הרבה פעמים, אבל זה אף פעם לא כאפה במובן של מכה משפילה וכואבת, שמוכיחה שאנחנו סתם מטומטמים שהתפללו על משהו וזה לא היה שווה כלום.
אלוקים שלנו הוא אחד שגם הטלטלות הרגשיות (והפיזיות) שהוא מעביר אותנו, הן למען קידום העולם, קידום הטוב שבעם ישראל לצאת החוצה וקידום הכוחות הפרטיים של כל אחד מאיתנו.
שמעתי בשם הרבנית ימימה מזרחי (וגם בשם אנשים אנונימיים שחשבו על זה בימים האחרונים) שעכשיו מאוד ברור לנו מה הקב"ה עשה עם כל התפילות על שלושת הנערים החטופים. הרגשנו שלא ברור לאן הן הלכו אחרי שהתברר הרצח, אבל עם כל הטילים שנורים לכל מקום בארץ ולא פוגעים ב"ה, דברים מקבלים קצת בהירות. הקב"ה שומר עלינו גם בתוך המלחמה. משיב לנו ומרחם עלינו כל הזמן.
מתפללת יחד איתך שהמנהיגים שלנו יקבלו החלטות שיעצימו אותנו ולא להפך, ושבינתיים נצליח להיות צוק איתן- ברורים יותר לעצמינו, מבוררים יותר כלפי העולם ובטוחים בידו של הקב"ה שמכוון את הכל.
חזקי ואמצי