לחיות על הקצה

שלום וברכה

הדברים שאת כותבת ראויים להיאמר.
ומה שניתן לעשות כדי למנוע פיקוח נפש, ושהוא בתוך מערכת החיים הנורמאליים – ראוי שייעשה.
מצוות ישוב ארץ ישראל אינה מתברכת מכך שאנשים יסתכנו לחינם, ומצוות ישוב ארץ ישראל אינה מתברכת מכך שאנשים יחיו בארץ הזו בפחד ובאימה.
ובין שני הקטבים האלה צריך ללכת.

בדיוק ברוח הזו כתבתי בדף פרשת השבוע שיפורסם לקראת השבת.
אני מצרף.


כל טוב




טרמפים – ממצוקה להארה
הביקורת על הנסיעה בטרמפים ביהודה ושומרון לוקה בשני חסרונות בסיסיים. ראשון בהם הוא אי-הכרת המציאות. כשם שפוסק הלכה צריך להכיר את המציאות לפני שהוא מביא את מה שנראה בעיניו כדבר ד' – כך כל מי שמתבטא בנושא מסוים צריך להכירו היטב. דומה כי הטוענים נגד הטרמפים פשוט אינם מכירים את המציאות: הם לא מכירים את הצורך לנוע ממקום למקום, את חסרונה של תחבורה ציבורית ראויה, את תרבות הסיוע ההדדי הקיימת במקומותינו וכדו'. ממילא, דברים רבים שנאמרו אינם פוגשים את המציאות כראוי. החיסרון השני הוא הצביעות והמניפולציה של טיעונים ערכיים. אותם אנשים, שבשם ההבחנה המוחלטת בין צדיק לרשע טוענים שאין לבקר אישה שנפגעה מתקיפה כלשהי ואין להאשים אותה גם אם היא עצמה אימצה אורחות פיתוי ומשיכה – אינם נמנעים מלומר כי מי שנפגע מכך שהוא נוסע בטרמפים – דמו בראשו. פעמים רבות טענתי כי הנזק הגדול ביותר לטיעון המוסרי הוא השימוש בו רק כאשר מדובר בעמדה התומכת בדרכך שלך, והימנעות משימוש בו כאשר הוא עומד מולך.
מעל לכל אלה עומדת ההכרה הבסיסית של צורת החיים שלנו בכל מקום בארץ ישראל. טרור לא נועד כדי להשיג מספר גדול של נפגעים, והוא יכול להתקיים אפילו בלי נפגעים. מטרתו של טרור הוא לשבש את אורחות החיים הנורמליים, וליצור אימה ופחד בקרב הציבור. הניצחון על הטרור נעשה בראש ובראשונה על ידי העובדה שהחברה אינה נכנעת, ואינה משבשת את אורחות חייה הרגילים. היא ממשיכה בדרכה, והיא מקרינה כי דבר לא ישבור אותה, והניסיונות של הטרור יתקלו בחומה בצורה של נחישות וחוסן. בשל כך, סביר מאוד להניח כי אנו וילדינו נמשיך ליסוע בטרמפים ביהודה ושומרון. כך ראוי, וזה אורח החיים שלנו במציאות של ימינו.
מתוך עמדה זו אנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות במסגרת עקרונות אלה כדי לשמור על שלומנו ושלום אחרים, וכדי שלא להביא לאירועים מסובכים כפי שאנו חווים בימים אלה דומה כי מדובר בשני עניינים, שהם אלה שצריכים לעמוד לנגד עינינו. ראשון בהם הוא הערנות והשאיפה לביטחון ובטיחות. דבר אינו מונע בעדנו להיזהר יותר; להתבונן בחשדנות על טרמפ שאין אנו מכירים את יושבי המכונית, ושהם; לשים לב אם מושיבים אותנו במושב הקדמי על אף שיש אחרים במושב האחורי וכדו'. אין שום מצווה מהתורה להסתכן לחינם, ולא בחרנו בדרך חיים המעודדת לדפוק את הראש בקיר, וליטול סיכונים מיותרים. אין גם שום איסור ליסוע בתחבורה ציבורית כשהיא זמינה, ואין מצווה מן התורה להתגלגל בדרכים בשעות מאוחרות. כשצריך – עושים זאת, אולם מותר לנו גם לשקול שכר נורמאליות כנגד הפסדה, ושכר נוחות כנגד הכאב הגדול.
אולם עיקר העיקרים מופנה דווקא לבעלי המכוניות: תרומתכם הגדולה לצמצום הסיכון בטרמפים תהיה כאשר נחייב את עצמנו מחדש לקחת טרמפיסים, והרבה. גם אם הם מעצבנים; גם אם הם מדברים בפלאפון; גם אם הם מתנהגים כאילו הם בעלי הבית; גם אם לא נוח לנו; גם כשמדובר בנסיעות קצרות, וכדו'. ככל שאנו עצמנו נחליט ונקבל על עצמנו לנהוג כמצוות התורה – "וחי אחיך עמך" – וכמצוות האנושיות הפשוטה, ונגביר את ההיענות שלנו לבקשותיהם של אחרים – כך במעשים חיוביים אלה נצליח לצמצם בצורה משמעותית את מספר המסתכנים בדרכים. אין דבר נכון יותר מאשר לשאול את עצמנו מה אנו מסוגלים לעשות כדי לתרום לצירוף החיים בדרך הארץ הטבעית ביחד עם ההימנעות מסיכון, ועל ידי כך גם לזכות בהפיכת חברתנו לחברת חסד גדולה יותר.