שאלה
לרב שרלו שלום,
קראתי את המאמר שלך על ההבדל בין התפיסה של הציונות הדתית לבין תפיסתו של הרב קוק. תיארת (למיטב הבנתי..) שלציונות הדתית יש בעצם שני קטבים, יש את הדברים שקשורים לקב"ה, ויש גם דרך ארץ טבעית שקיבלה לגיטימציה לכתחילית מהתורה. לעומת זאת בתפיסתו של הרב קוק יש רק קודש – והקודש כולל כל מיני דברים שאחרים יגדירו כ"חול", כמו שירה, ספרות וכו'.
הסקת שלמשל הספרייה של שני הקבוצות תהיה שונה. לספרייה של הקהילה הדתית לאומית יכנסו כל מיני ספרים שהם בסדר גמור לקרוא גם לכתחילה – אבל בלי שום קשר לקב”ה. לספרייה של הרב קוק ייכנסו רק ספרים שנכתבו ע"י נפשות קדושות ושהיצירות עצמן מקדמות את הקדושה בעולם.
עקרונית אני מסכים עם הרב, אבל אני חושב שההצגה הייתה כביכול שהספרייה מבית מדרשו של הרב קוק תכיל מבחר ספרים מאוד מצומצם, אבל אני לא כ"כ בטוח. הנקודה היא – פנאטיות לקדושה לא בהכרח מקדמת אותה!
הרב הציג כאילו כל וויתור הוא בהכרח משהו שהציונות הדתית תעשה ולא הרב קוק, אבל אני חושב שדווקא להפך. הציונות הדתית במודע מוותרת כל פעם שהיא מכניסה ספר שהוא לא "קודש" במובן הקלאסי, וממילא תשתדל לוותר כמה שפחות. (אם היא רצינית) כמובן שגם הוויתור הוא לכתחילי – אבל הוא הוספת דרך ארץ על חשבון הקב"ה במודע.
לעומת זאת הרב קוק יוותר משיקולים טקטיים בשביל לקדם את הקודש. הרב קוק יוותר כמה שצריך בשביל לקדם את הקודש. אם עד שנגיע לספרייה מלאה ביצירות ספרותיות שמהווים גילויים של הקב"ה נצטרך שהספרייה תהיה מלאה בספרות קצת פחות טהורה – אז זו הדרך לקדם את הקודש בלי שום אפולוגטיקה. כשהוויתור הוא טקטי – הוא הרבה יותר נרחב והרבה יותר בטוח בעצמו.
יכול להיות שהרצי"ה חשב שהדרך הטקטית הטובה ביותר לקדם את הקודש היא לקרוא לאלוף פיקוד המרכז לירות בו, אך זה לא מוכרח. יכול להיות שהטקטיקה היותר מוצלחת היא דווקא לוותר. אמנם הרב קוק לא יוותר על שום דבר באופן מהותי, אבל דומני שדווקא במישור הפרקטי הדברים יראו אחרת.
בהערכה,
רונן.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום וברכה
תודה רבה על העיסוק בדברים אלה. הוא חשוב לי מאוד. אדגיש רק כי ברמה העקרונית (לצערי לא מספיק ברמה המעשית) הציונות הדתית רואה את שתי הרגליים קשורות מאוד לריבונו של עולם, שהלוא הוא גם נותן התורה אך גם בורא העולם. על כן, ברמה העקרונית, קריאתה את הספרים הרגילים היא חלק מעניין זה.
כל בחירה שאדם בוחר כוללת בתוכה שני דברים. הדבר הראשון הוא מה שהוא בחר לעשותו. הדבר השני הוא שפע האפשרויות האין-סופיות שהוא בחר שלא לעשותו. ממילא ניתן להציג כל בחירה על שני צדדיה: הצד האחד הוא מה שהבחירה בחרה לעשותו, והצד השני הוא הויתור על הדרכים האחרות שהיו אפשריות. בשעה שאני כותב לך דברים אלה אני בוחר לעשות זאת, ובלי משים אני גם בוחר שלא לעשות אין ספור דברים אחרים שהייתי יכול לעשות בדקות אלה.
על כן, יהיה נכון להציג כל דרך רוחנית, מכל סוג ומכל עניין, גם כבחירה חיובית במה שבחרת לעשות,וגם כויתור על כל הדברים האחרים. אינך יכול להציג את אחת הדרכים כויתור טאקטי בלבד, כיוון שגם מה שנראה טאקטי – יש בו הרבה מן העיקרון. יש כמובן ניהול טאקטי של וויתורים, אולם לא זה הוא העיקרי.
לקראת סוף דבריך לא הבנתי כל כך את הטיעון שלך. אם אתה טוען שגם בית המדרש של הרב קוק עשה ויתורים, אלא שהם היו במישור הטאקטי בלבד, אני מניח שלא יהיה איש שיחלוק על כך. טענתי היא רק שבמהות הבחירה של בית המדרש של הרב קוק בדרכו המיוחדת והעליונה, שקשה למצוא כמוה ושיש לה השפעה אדירה על תפישת עולמי, נעוץ ויתור לא רק טאקטי, וזאת לאור הדברים שכתבתי לעיל.
אני חש שלא עניתי עד הסוף לתפישתך, כנראה בשל העובדה שלא הבנתי אותה עד תום. אשמח אם תשוב לדון בעניין.
כל טוב ושוב תדוה