שחיטה כשרה

שלום
כמו הרבה דברים בחיים תלוי את מי שואלים
הרב דוקטור ישראל מאיר לוינגר כתב את עבודת הדוקטורט שלו סביב שאלת מוסריותה של השחיטה היהודית. והסביר שמבחינה מדעית " על אף שניתוח הצוואר במצב עירני יכול להיות כואב, הרי שבבדיקות פעילות מערכת העצבים הוברר שאפשרות הרגשת כאב לא תוכל להימשך יותר מ 2-4 שניות. יחד עם זאת, אנו רואים שבהמה הנשחטת אינה מתנועעת במשך לפחות עשר שניות אחרי השחיטה, בעוד כל כאב מקבל תגובה מיידית. המסקנה היא: או שהבהמה אינה מרגישה כאב - כי אין כאב, או שישנה איזו פעולת הלם, כתוצאה מהפיכת הבהמה או מירידה פתאומית של לחץ הדם בעיקר במוח, הנגרם ע"י השחיטה, או ששני הדברים פועלים יחד".

כדי להתחיל בעבודת הדוקטורט, שכותרתה (בתרגום מגרמנית) היתה: ´נסיונות בעבודת השחיטה´, נזקק הרב לוינגר לשני פרופסורים, האחד לאנטומיה והשני לפיסיולוגיה. "הפרופסור לאנטומיה לא רצה שיזכירו את שמו. הוא היה בעצמו נשיא אגודת צער בעלי חיים, וחשש מתגובת הארגונים הללו". לעומת זאת, מעניינת תגובתו של הפרופסור לפיסיולוגיה. הווטרינר הזה, גוי בשם פרופ´ שְפֵירִי, מאוניברסיטת ציריך, הכריז באזני הדוקטורנט הצעיר כי הוא שונא דעות קדומות, "ומאחר שגם ההתנגדות לשחיטה היא דעה קדומה, הרי שהוא מסכים לשמש כמנחה לדוקטורט". בחוות הדעת שכתב פרופ´ שפירי, מופיע המשפט המדהים הבא: "אילו הייתי אני נידון למוות, הייתי בוחר בשחיטה על פני כל שיטת המתה אחרת"

בעקבות עבודתו על השחיטה, ובעקבות האיום המתמיד על השחיטה באירופה, כתב הרב לוינגר בתקופות מאוחרות יותר ספרים המסבירים את הצד המדעי שבשחיטה ומלמדים על מוסריותה. הספרים, שנועדו להפצה בין מקבלי ההחלטות בפרלמנט האירופי, נכתבו בגרמנית ובאנגלית. אחד האנשים ששיתפו איתו פעולה היה גוי אחר, פרופ´ שולצה, שהיה ראש המחלקה לצאן בבית הספר הווטרינרי בהנובר שבגרמניה, שאף כתב סקירה אוהדת על ספריו של הרב לוינגר בעניין. בעקבות לחצים של אגודות צער בע"ח גם בארץ, הוציא הרב לוינגר את הספר, לבקשתו של הרב הראשי דאז הרב בקשי דורון, גם בעברית, באמצעות מכון ´משכיל לדוד´ לענייני כשרות.

ולהלן הרחבה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א.

בברכה אייל משה

- שחיטה ברחמנות
מעשה היה ברבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שעגל אחד שנלקח לשחיטה ברח מהשוחט והחביא ראשו בכנפי בגדו וגעה בבכיה. אמר רבי לעגל: לך אל השוחט, כי לכך נוצרת. באותה שעה נתעורר על רבי קטרוג גדול בשמים, ואמרו, הואיל ולא ריחם על אותו עגל, יבואו עליו ייסורין קשים. וכך שלוש עשרה שנה סבל רבי מכאבי חניכיים, ומכאבים בהוצאת השתן. יום אחד ניקתה שפחתו את הבית ומצאה גורים קטנים של חולדה (עכברוש), ועמדה לזורקם. אמר לה רבי, הניחי להם, שכן נאמר (תהלים קמה, ט): "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". באותה שעה אמרו בשמים, הואיל וגילה רחמים מרובים על בעלי חיים, גם עליו ראוי לרחם, ונסתלקו ממנו ייסוריו (ב"מ פה, א).
ואף שלפי ההלכה מותר לשחוט בעלי חיים כדי לאכול מבשרם, למדנו מסיפור זה שראוי להצטער מעט על כך. כי באמת במצב האידיאלי של העולם, בני האדם היו יכולים להסתפק במזון מן הצומח. ורק לאחר שהעולם כולו ירד ממעלתו בעקבות חטא אדם הראשון וחטא המבול, גבר חוק הטבע, ובני אדם אוכלים בעלי חיים. ולפי רוב מעלתו וחסידותו של רבי יהודה הנשיא, היה ראוי לו לרחם מעט על העגל, שיירגע ויתרצה ללכת לשחיטה. וכיוון שלא חש רבי יהודה הנשיא ליסוריו של העגל באו עליו יסורים (הרב קוק בחזון הצמחונות והשלום א´). ואמרו חכמים שאף רבי יהודה לא מאס ביסוריו, וביקש בתפילתו, שאם ראוי לו להזדכך ביסורים, ימשיכו היסורים לצערו. וכיוון שייסורים אלו באו עליו לפי מעלתו המוסרית, כדי לזככו ולטהרו, אמרו חז"ל, שבמשך כל אותן שנים שהתייסר, לא נעצרו הגשמים (ב"מ שם).
ואף שמצוות השחיטה היא חוק שאין אנו רשאים לקבוע את טעמו, בפועל על פי מחקרו המקיף של הרב ד"ר לוינגר, השחיטה היא הדרך הקלה ביותר להמתת בעל החיים בלא יסורים. שכן העורק שמספק את מירב הדם למוח עובר דרך מקום השחיטה, וכך מיד לאחר השחיטה אין יותר אספקת דם למוח. ולכן בשעה שתחושת הכאב היתה צריכה להגיע לקליפת המוח, ששם תחושת הכאב נקלטת, מחמת חוסר דם וחמצן אין קליפת המוח מסוגלת לקלוט את הכאב. גם לפני שהעורק הראשי נשחט, אין הכאב כמעט מורגש, מפני שהשחיטה חייבת להיעשות בסכין חדה וחלקה, תוך תנועה מהירה, באופן כזה, אין כמעט תחושת כאב. בנוסף לכך, התברר במחקר, שהבהמות לא מרגישות שעומדים להמיתם, ואין להם מזה צער כלל. והעגל שגעה בכנפי בגדו של רבי יהודה סבל כנראה מכך שמשכוהו בכוח והכאיבו לו.