הבהרת שאלה - סטנד אפ בשלושת השבועות

שלום ליאת,

תודה על שאלתך החוזרת. זה נותן לי הזדמנות להסביר בצורה יותר ברורה מה התכוונתי בתשובה לשאלתך הראשונה.
א. אין חובה להסתובב בשלושת השבועות בפנים עצובות וחמוצות. ולמעשה אנו ממשיכים באופן כללי את החיים שלנו בהם השמחה הנה יסוד בסיסי של הקיום של הנפש היהודי. אלא שאם נחשוב רגע על אדם, לא עלינו, שהוא אבל על אבא או אימא, יהיה ברור לנו שיש מצבים שפשוט יתרחק מהם כלא נוחים לו מבחינה רגשית, כמפריעים להתמקדות שלו במה שחסר לו. משהו כזה גם נכון בשבועות אלו.
ב. ניקח לדוגמא את מה שסיפרת. כאמור אי אפשר לעצור את זרימת החיים. קבוצה של בחורות (אני מניח שכך היה) נמצאות יחד ואחת מהן מראה לכולן סטנד אפ מצחיק – אין כל בעיה. אבל בואי נחשוב על האדם האבל במצב זה. הוא בוודאי לא יקום וילך או יתחיל למחות. אבל הוא ירגיש שיש גבול להמשך ההשתתפות בהוואי הצחוק. מה שחשוב לדעת בנקודה זו היא שאף רב לא יכול לקבוע מהו בדיוק הגבול בין "זרימת החיים הטבעית" לבין תחושת הלא נוח והלא ראוי. אבל מה שכן ברור הוא שאדם שחש אבל בלב פשוט יקום ויעזוב את הוואי הצחוק בשלב שהוא ירגיש שזה מספיק לו. והנה גם את כתבת בשאלה שלך שהיה רגע שהתחלת להרגיש שאולי זה יותר מדי, אולי זה לא שייך מכאן והלאה בשלושת השבועות. זהו הרגע החשוב. אם את או מישהי אחרת הייתה אומרת ברגע זה משהו כמו, "יאללה, בואו נמשיך פעם אחרת" או "שמעו, זה ממש מצחיק, אבל מספיק לנו עכשיו" – ואף אם הבחורה עם הפלא´ הייתה אומרת כתגובה, "אבל דווקא עכשיו יש את הקטע הכי מצחיק", והייתם ממשיכים עוד קטע ואז מפסיקים – הכול היה בגדר "זרימת החיים". אבל ברגע שאף אחד לא אמרה כלום, והמשכתם, או לפחות את המשכת, להיות עם הסטנד אפ למרות שחשתם, או לפחות את חשת, שהגיע הזמן להפסיק, מהרגע הזה הפכתם, או לפחות עבורך הקבוצה הפכה, לחבורה שההתחברות שלה הייתה בשביל הצחוקים אף על פי שהכול התחיל בתמימות שאין לה בעיה. ברגע הזה הגבול הדק בין לחיות נורמאלי בשלושת השבועות לבין להיות רגישים ופתוחים בנפש לאבלות על חורבן המקדש ניטשטש ונעלם.
ג. זה גם המצב לאורך כל השנה בכל הקשור לגבול הדק שבין ליהנות מסטנד אפ טוב שהוא פותח את הראש ואת הערנות לחיים, ואף סתאאאם נותן לנו לצחוק שגם זה חשוב, לבין לתת לצחוקים מקום מרכזי מדי בחיינו. כלומר, אף רב לא יכול לקבוע את הגבול הזה, והוא שונה מאדם לאדם. היו חכמים בגמרא שהעידו על עצמם שתמיד התרחקו מצחוק היות והרגישו שזה עלול להסיט אותם מלהתייחס לחיים כמקום שעיקר העיסוק צריך להיות צמיחת הנפש והרוח של האדם. אנו לא חייבים לקבל על עצמנו מידה שכזו. אבל גם לנו עיקר בעיסוק של החיים הוא צמיחת הנפש והרוח בכלים שהקדוש ברוך הוא נתן לנו. והשעות האמיתיות של סיפוק והתמלאות בשמחה של אדם מבוגר הן אלו בהן הוא חש שהוא מתקדם בדברים אלו. על כן גם אנחנו חייבים להכיר היטב את הגבול בין כמה אנחנו הולכים בכוונה למקום שעיקרו להצחיק, כמו סטנד אפ לבין כמה אנחנו מקדישים לדברים שמעוררים אותנו לעושר החיים שבתוכנו ומסביבנו, מה שתמיד מביא אותנו לצמיחת הנפש והרוח.
אני מקווה שזה לא היה ארוך מדי, והצלחתי הפעם להסביר את עצמי היטב.
בברכה אמיתית, דוב ברקוביץ

×

דברי תורה לפרשת השבוע

החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם

בהתחברות אני מסכים לתנאי שימוש ולמדיניות פרטיות

הרשם

✓ נרשמת בהצלחה