ליצנות

שלום לשואל .

צחוק - וליצנות הם שני ענינים קרובים אך שונים .

להתלוצץ - אסור היה מאז ומעולם , ושבחו הגדול של האיש המאושר הוא ' אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובמושב ליצים לא ישב - כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה . '.

מהניגוד של האיש הצדיק מול הרשע בדבר והפוכו אנו מבינים שלץ הוא רשע הבטל מן התורה ומלגלג .

לצחוק - מותר במידה ולא יתר על המידה , ויש חסידים שפסקו שאין לשחוק בפה מלא עד שיבנה בית המקדש .

ראה בגמרא מסכת ברכות דף לא. :
" רב אשי עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו- ואעציבו.
אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא לישרי לן מר אמר להו:
ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן.
אמרי ליה אנן מה נעני בתרך אמר להו הי תורה והי מצוה דמגנו עלן אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה אמרו עליו על ריש לקיש שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה:".

כלומר היו אמוראים שאף בזמן חתונה לא הרשו צחוק רם ומתגלגל , ומי שבקשוהו לשיר שיר שר :
' ווי לנו שאנו הולכים למות '.
וכל זאת כדי לתת מורא ופחד שבמקום גילה - שם תהא גם רעדה .

אבל ליצנות ! חס ושלום אסור בין בזמן בית המקדש ובין עד שיבנה במהרה .

במסכת דרך ארץ זוטא פרק ששי , יש סדר לגלגולי העבירה :


" תחלת עבירה - הרהור הלב ,
שניה לה- ליצנות ,
שלישית לה- גסות הרוח ,
רביעית לה - אכזריות ,
חמישית לה - הבטלה
ששית לה - שנאת חנם,
שביעית לה עין הרע.."

ועל ליצנות יש לעשות תשובה בכל יום כדברי המשנה ברורה בסימן רלט :
" כתבו הספרים שבלילה קודם השינה נכון לאדם שיפשפש במעשיו שעשה כל היום ואם ימצא שעשה עבירה יתודה עליה ויקבל על עצמו שלא לעשותה עוד .
ובפרט בעונות המצויים כגון חניפות שקרים ליצנות לשה"ר וכן עון בטול תורה צריכים בדיקה ביותר."

ובספר שערי קדושה למהרח'ו נאמרו בזה דברים חמורים מאוד :
" ליצנות היא אחת מארבע כתות שאינם מקבלות פני שכינה,
ואמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה דף י"ח ע"ב) כל המתלוצץ נופל בגיהנם, ואמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ג משנה ב') אפילו ישב בטל הרי זה מושב לצים וכמו שכתוב (תהלים א' א') אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובמושב לצים לא ישב וסמיך ליה כי אם בתורת ה' חפצו וגו', מה כתיב בתריה והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו' לא כן הרשעים וגו', ואמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ו משנה ב') בכל יום בת קול יוצאת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, רצונו לומר מנודה לשמים."

וכל ספרי המוסר מלאים בגנות מדת הליצנות שהיא חוטא ומחטיא .
ראו בספרו של המהר'ל ' נתיבות עולם ' שהקדיש פרקים למדה זו .

אמנם , לשמח ' איש נדכה לבב למותת ' זו מצוה ,ויש להוציא אדם מדכאונו .
אך דומני שיש מספיק אנשים טובים היודעים לשמח גם מבלי לעשות זאת בליצנות .

ויש סיפור בגמרא על אליהו הנביא (מסכת תענית דף כב..) שראה שני בני אדם בשוק ואמר עליהם שהם בני העולם הבא :

" ..אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי אמר ליה הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו אזל לגבייהו אמר להו מאי עובדייכו אמרו ליה אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי אי נמי כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא:".

כלומר אנשים שמבדחים ומשמחים אנשים עצובים או שמשלימים ב'צחוקים' בין שני בני זוג או בין חברים .
ומכאן שיש מעלה גדולה לשמח עצובים אך לא להתלוצץ
ושומר פתאים השם .