שאל את הרב

מה הקטע של ל"ט מלאכות?

חדשות כיפה הרב ארז משה דורון 06/09/07 15:21 כג באלול התשסז

שאלה

בס"ד

שלום לכבוד הרב,

לפני כמה זמן משהי שאלה אותי את השאלה הזו והיה לי קצת קשה לענות לה: מהי המשמעות שעומדת מאחורי איסור ל"ט אבות מלאכה? איך זה שאני לא צובעת בשבת למשל מראה שאני מאמינה בבורא עולם? אני מבינה ששבת מטרתה להראות את גדלות השם יתברך ולהראות שלא הכל תלוי בבני האדם אלא יש בורא לעולם שהוא מכוון הכל. אבל בכל זאת היה לי קשה לענות לה, למה זה מתבטא דווקא בזה שאסור לי להדליק את האור וכ"ו.. מקווה שהרב הבין אותי...

תודה רבה לרב שהקדיש מזמנו.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן

תשובה

לנתק את קשרי הטומאה - איסורי מלאכה

טל אורות

כשגורש אדם הראשון מגן עדן, נשלח לבצע תיקון על חטאו הגדול.
"וישלחהו ה' אלוקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם" (בראשית ג' כ"ג).
בעודו בגן היה ה' עמו ואצלו, גלוי וקרוב אליו.
מחוץ לגן מוטל עליו להתייגע ולחתור, לתקן את מעשיו, ועל ידי זה לאפשר לה' לשוב ולשכון עמו.

יגיעות הרבה וצער גדול עברו על מין האדם עידן ועידנים עד אשר זכה שבט מבניו לעמוד מול הר סיני ולזכות שוב לזיו פני אלוקים.
אז נצטוו בני ישראל לבנות משכן, כלי מופלא ומדויק להשראת שכינת הבורא גם בעולמות התחתונים, גם במסעות ארוכים במדבריות נוראים שורצי עקרבים ונחשים ושאר מזיקין.
בניין המשכן הוא בניין האפשרות לקשר מחודש עם בורא עולם גם בעולם החומר, גם מחוץ לגן עדן אלוקים.
בניין זה, מספרת התורה, התבצע על ידי שלושים ותשע מלאכות. שלושים ותשע פעולות שורשיות, שכאשר מבצעים אותן כראוי הרי משכן, הרי שכינה, הרי התגלות אלוקות בעולם השפל.

וכאז כן עתה, כאשר עוסק האדם במלאכות בעולמו, בונה וסותר, תופר וקושר, מבשל ובורר – אם זוכה, על ידי פעולותיו הגשמיות, הטהורות, הכשרות, בונה גם הוא משכן. "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" כותבת התורה (שמות כ"ה פסוק ח'), בתוך כל אחד ואחד מישראל.
אז הופכות ל"ט מלאכות החולין שלו לט"ל אורות, להשראה אלוקית, לטל חיים.
אך אם אינו זוכה - הופך חלילה טל החיים לל"ט מלקות (כמבואר בהקדמת תיקוני הזוהר ובתיקון מ"ח) ומלאכותיו הם בבחינת חורבן המשכן, שבירת הקשר האלוקי עם שוכני ארץ וניתוקו (על פי תורה י"א ב'ליקוטי מוהר"ן', סעיף ד').

"כי ל"ט מלאכות שהיו במשכן היו בבחינת ט"ל אורות וע"י ל"ט מלאכות המשכן נמתקו ונתבטלו כל הל"ט מלאכות שהם זוהמת הנחש", כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות ציצית ג' סעיף ד').

בחטאם - הטיל הנחש זוהמה בבני האדם. זוהמה זו, קללה זו, הלא היא שורש וסיבת כל הדינים והייסורים, משתלשלת ובאה לעולם על ידי הל"ט מלאכות.
הן שמשליכות אותו להתבוסס בעולם החומר הגשמי.
הן שקושרות ומסבכות אותו בחטא ועוון עד צוואר, עד מוות.

עצם יצירת עולם החומר, שבו שולטים גבולות המקום והזמן, נוצר על ידי צמצום והסתרת אור ה'. וכפי שמבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות ציצית ג' סעיף כ"א): "כי המקום שהוא בחינת עשייה, בחינת צמצום, בחינת חומר גשמי, זה בחינת קשר, שנתקשר הדבר ונצטמצם כל-כך עד שנעשה חומר גמור". הרי כך אנו רואים גם מעולם החומר עצמו - רבדים שונים של קשר וצמצום: החומר המוצק קשור ומצומצם יותר בין חלקיו, הנוזל מצומצם פחות ואילו הגז קשור עוד פחות והמרחק בין חלקיו גדול יותר.

אמנם כל עולם החומר, על כל רבדיו וחלקיו, נוצר על ידי הצמצום, על ידי ריבוי הקשרים בין חלקיו. ככל שהחומר 'צפוף' יותר - הוא גס וחומרי יותר. אך בין כך ובין כך, עצם מציאות החומר נובעת מ"צפיפות" וצמצום האור האלוקי.

וממשיך שם רבי נתן בביאור עמוק: "ועל כן חומר לשון קשר כמו שכתוב "רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר" ופירש רש"י: "כמין קשר" כמובא, כי המקום הוא בבחינת קשר".

בתוך גבולות המקום והזמן, מרובי הקשרים והצמצומים, גדולה הסכנה האורבת לאדם – להסתבך בקשרי הגשמיות, להצטמצם כמותם ולהפוך גס ואטום כחומר מת ולמטה מזה.
"ומשם, מבחינת המקום בחינת צמצום בחינת קשר משם נמשכין כל הקשרים של הסיטרא אחרא, שמי שאינו נישמר מהם הוא נילכד חס ושלום בקשריהם אשר הם קושרים עליו בכל יום, בבחינת "וחבלים פרשו לי רשת" (תהילים ק"מ).

בכל מקום גשמי, בכל צמצום, פרושה רשת. רשת הטומאה השואפת לשעבד לקשריה גם את הנפש, לקשור ולאסור, להחליש ולשתק, לצמצם ולהמית.
"כי בכל מקום שהאדם נלכד חס ושלום באיזה חטא או מכשול זה בחינת קשר, בחינת "אסירי עוני וברזל", וזה בחינת "איסור", שכל העברות נקראים "איסור" לשון קשר (כאסיר בבית הכלא), כי על ידי זה נתקשר חס ושלום "כציפורים האחוזות בפח" רחמנא ליצלן (הרחמן יצילנו)".

לשבור את צפיפות החומר

איך, בעצם, קושרים כוחות הסיטרא אחרא את האדם? מהי אותה "רשת" שהם פורשים לרגליו?
על זה משיב רבי נתן - ל"ט מלאכות! "כי ל"ט מלאכות הם בחינת זוהמת הנחש, שמשם נימשכין כל החטאים, שהם בבחינת קשרים של הסיטרא אחרא, כי כל המלאכות הם בבחינת קשרים, כי המלאכה היא בחינת קשר וצמצום בבחינת " ותקשר כל החומה עם חציה" (נחמיה ג').
לא שהעוסק במלאכה נופל בעל כורחו לקשרי הסיטרא אחרא, אלא שדרך שם עלול הוא להילכד ברשתה.
זכה - נעשות מלאכותיו מלאכת המשכן, פעולות של יצירת כלי להשראת שכינה.
לא זכה - נעשות מלאכותיו רשת פרושה לרגליו, מחריבות משכן שבליבו, ומגרשות מחייו את אור ה', ט"ל אורות.

המשכן, הוא יצירת מחוז בתוך גבולות המקום והזמן, אשר בו מתגלה הבורא שלמעלה מן המקום ולמעלה מן הזמן.
אולם בכדי שיהיו מלאכותינו קדושות, מרוממות, כדי שיבנו משכן ולא יחריבוהו, שומה עלינו פעם בשבוע, לנתק את רשת המעשים, ולהתחבר אל מי שמעל ומעבר לגבול ולצמצום, מעל ומעבר למקום ולזמן - יוצרנו, יוצר בראשית.

"כי ט"ל אורות בם בחינת קדושת שבת - היפך ל"ט מלאכות של ימי החול שהם זוהמת הנחש. ושבת היא בחינת למעלה מהמקום, ואז נתבטלין כל הל"ט מלאכות שהם בחינת קשרים בחינות צמצום בחינת גשמיות המקום".

ששת ימים עסקנו במלאכה, שהינו במחוזות הסכנה שבהם פרושות לרגלינו רשתות וקשרים של טומאה אין מספר.
והיה אם נעסוק במלאכה עוד רגע אחד - אבדנו, נקשרנו והושלכנו כציפור ברשת, נאחזנו בקשר ועוד קשר של גשמיות וחולי-חולין.

ועל כן ציוה הבורא בחסדו "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" אבל "ויום השביעי - שבת לה' אלוקיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך..."

נתק את רשתות העשייה, צא מצפיפות עולם החומר אל המרחב האלוקי, השתחרר מרשתות העשייה, והפוך את ל"ט מלאכותיך לט"ל אורות, למשכן אלוקי.

וממשיך שם רבי נתן בביאור: "ועל כן ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן" (מסכת שבת מ"ט), את גדר הל"ט מלאכות האסורות בשבת לומדת התורה דווקא ממלאכות המשכן. "כי ל"ט מלאכות שהיו במשכן היו בבחינת ט"ל אורות הנ"ל, וע"י הל"ט מלאכות המשכן נמתקו ונתבטלו כל הל"ט מלאכות שהם זוהמת הנחש, שהם בחינת צמצומים בחינת מקום, כי המשכן שהוא בחינת הבית מקדש היה בבחינת למעלה מן המקום". וכמו כן שבת – למעלה מן המקום, למעלה מן הזמן, למעלה מעולם החומר וקשריו המאיימים. ועל כן אז (בשבת) נתבטלין כל הל"ט מלאכות לגמרי, כי אז מתקיים העולם רק ע"י תורה ותפילה, שנשלמין, ועולין אז בתכלית העלייה והשלמות. כי כל הל"ט מלאכות נתהוו רק מפגם חטא אדם הראשון...
אבל בשבת שאז הוא עליית התורה והתפילה בתכלית השלמות, על כן כל המלאכות בטלין בו לגמרי, כי שבת הוא עיקר התיקון של אדם הראשון, בבחינת "שבת אגן עלוהי" (שבת הגן עליו, כפי שמבואר בזוהר הקדוש) (ליקוטי הלכות עירובי תחומין ה' אות ל"ה).

רשות יחידו של עולם

אחת מן המלאכות האסורות בשבת היא הוצאה מרשות לרשות, כלומר טלטול והעברת כל חפץ (למעט פרטי לבוש שהאדם לבוש בהם) מרשות אחת לאחרת, כגון מן הבית החוצה או מן החוץ הביתה. כל זאת – במקום שלא קיים "עירוב" שהופך את כל הרשויות לאחת ומתיר לטלטל ביניהן. (הצגת הדברים כאן מובאת רק באופן כללי. להלכה זו, כמו לכל ההלכות, פרטים רבים ומסועפים וכדי להיות בקי בהן צריך ללמוד את הנושא באופן שיטתי ומסודר בספרי ההלכה).
שתי הרשויות העיקריות נקראות בפי חז"ל: "רשות היחיד" (שהקלאסית היא ביתו של האדם) ו"רשות הרבים" (חוצות ושווקים, שרבים עוברים ושבים שם).

מבאר רבי נתן ב'ליקוטי הלכות', ששתי רשויות אלו מייצגות שני מצבי תודעה שונים, שני עולמות מתנגשים, שהמאבק ביניהם הוא היסוד למציאות העולם המוכר לנו.
רשות הרבים - היא מציאות העולם הזה, החומרי, שתכונתו האופיינית ביותר היא הריבוי. ריבוי פרטים, מקומות שונים, זמנים שונים, חפצים שונים, וממילא גם בתודעת האדם - "רשות הרבים" הם הרצונות הרבים והמתחלפים, התאוות והתשוקות האין סופיות לכל ריבוי הפרטים הקוסמים לנו בעולם, ב"רשות הרבים".
רשות, שבה שולטים לצערנו אדונים רבים.
רשות היחיד, לעומת זאת, היא מציאות הבורא, האחד והיחיד, שאין שני לו, המהווה את הכל, מחיה את הכל והוא לבדו המהות היחידה, הפנימית, של אין סוף הפרטים שבכל העולמות. הלב האחד של כל הדברים. "יחידו של עולם".

תכלית הבריאה - לכלול את הרבים באחד, להעלות ולקשור את אין סוף הפרטים ללבם האמיתי - יחידו של עולם. לחפש ולבקש ולמצוא בכל מקום, בכל זמן, בכל מצב את לב הדברים - בוראם.
להחזיר "הביתה", אל האחד, את כל ריבוא ריבואות הדברים שאותם אנו פוגשים.

אפילו במישור הפשוט, שאיפתו של האדם בכל פעולותיו מחוץ לבית, להביא ולהחזיר הכל הביתה. גם יציאתו לפרנס - בכדי להביא לחם לביתו, גם יציאתו לרכוש דעת - על מנת שיוכל להשכיל ולגדל דעת בני ביתו. להוסיף…
ולהכניסו לרשות היחיד, ששם כל חפציו של אדם, רק שהוא מוציאו עכשיו לרשות הרבים כגון לשוק למכור ולסחור בשביל שירוויח, כדי להכניס ולאסוף אחר כך לביתו שהוא רשות היחיד בריווח יותר ויותר" ('ליקוטי הלכות' חושן משפט, הלכות שליחות והרשאה ג' אות כ"ג).

כל האמור - מתרחש רק בימות החול, את כל סוגי השפע, הן הגשמי והן הרוחני, אוסף האדם מרשות הרבים אל רשות היחיד. גם מה שהוא מוציא מביתו החוצה תכליתו לשוב ולהחזיר הביתה - ממון או דעת. באופן כזה - עוסק האדם על ידי מלאכותיו באיסוף ובירור חלקי האור והקדושה השייכים אליו, הולך ומתקרב אל תיקונו.

בשבת נסגרים שערי הבירור. ממלכת האחד, יחידו של עולם, מתפשטת בעולם, ומבטלת את כוח "רשות הרבים", את השינויים והתמורות.
"כי על ידי המלאכות שעושין בחול - מבררין בירורים ובשבת השכינה שובתת, על כן אסור לעשות שום מלאכה בשבת, ועל כן התחיל התנא מסכת שבת באיסור הוצאה מרשות לרשות דווקא, כי כל איסור של הל"ט מלאכות הם בבחינת הוצאה מרשות לרשות, דהיינו מה שמבררין ונושאים הניצוצות מרשות הסיטרא אחרא והקליפות (היא רשות הרבים) לרשות הקדושה (היא 'רשות היחיד'), שזה נעשה על ידי כל המלאכות, שבשביל זה אסורים כל המלאכות בשבת ועל כן הקדים התנא (איסור) הוצאה ברישא (בראשונה) קודם כל המלאכות, כי כולם בבחינת הוצאה מרשות לרשות" ('ליקוטי הלכות' אורח חיים הלכות בית הכנסת ה אות ל"ב).

בשבת אין הקדוש ברוך הוא מתלבש בלבושי החול, בעשייה, ואינו מסתתר עוד במלאכות של ששת ימי המעשה. "כי אז השם יתברך מפשיט, כביכול, לבושין דחול (של חול). ואינו מתלבש בשום רשות, רק נתגלה מלכותו ורשותו לבד בלי שום התלבשות בשום רשות אחר כלל" ('ליקוטי הלכות' חושן משפט הלכות שליחות והרשאה ג אות כ"ג).
אך בכדי להיכלל ברשותו, כדי לחוות את התגלותו, צריכים אף אנו לשבות ממלאכה. לחדול מבירורי חול של הוצאה מרשות לרשות, לשאת עיניים לשמיים ולחזות כיצד מתלבש האין סוף בלבוש מלכות, כיצד מבטלת רשות היחיד שלו, את ריבוי ההסתרות והמניעות, הטרדות והשינויים.

(מתוך הספר "למעלה מן הזמן - שבת ומועדי ישראל במשנתו של רבי נחמן מברסלב. ניתן לקרוא ולהזמין באתר "לב הדברים")

לאתר לב הדברים



👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן

כתבות נוספות