שלום,
בחיי כעת יש לי התלבטות עצומה.
מצד אחד אני מעוניין ללכת כשיטת הרמב"ם(משנה אבות) ש"אין עושים את התורה לחפור בה", ו"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון".
כלומר, ברצוני להשלים תעודת בגרות מלאה ולצאת לשוק העבודה.
מצד שני - אני מפחד "להתפספס" בעולם התורה.
היום, כשאני הולך לישיבה(הקרובה לביתי) ולומד ביחד עם מספר אברכים(אחד כבר לא מספיק...) דף גמרא, כמות השאלות שאני שואל פשוט מדהימה אותם(והאמת? גם אותי...ללא רצון להתגאות ח"ו, אני מנצל שזה אנונימי).
חלק מהשאלות הם מצליחים לענות, עוד קצת פותרים הראשונים והאחרונים, אך בד"כ אני חוזר הביתה ללא כל תשובה(ואז מתעמק ומוצא תשובה לעוד שאלה או שתיים).
ובסוד ה' - אני גם לא מרגיש כ"כ נעים כשאני בא ללמוד בישיבה. אולי זה ספציפית בגלל הישיבה הזו(שלא מקבלים דתי-לאומי), שהרי בביה"ס אני נהנה ללמוד גמרא ותורה...
למרות שהאברכים ורבנים רבים אומרים לי אחרי תפילות ודברים כאלה "אתה חייב ישיבה", "למה אתה עוד לא בישיבה?", "אתה תפספס את עצמך", "חבל, זה הגיל להתחיל ללמוד בישיבה, וחבל לה לתורה שתפספספנה", "ה' חנן אותך בדעת כדי שתלמד תורה" וכו'.
לאחר הסיפור המייגע, אסכם את שאלותיי שוב:
1.מהי הדרך הנכונה מבחינתי? מצד אחד אוכל להתייעל בעולם התורה ע"י חריצות ושנינות. אך מהצד השני אוכל להיות משהו גדול גם בעולם העבודה(במחשבים) ובכך לקדש שם שמיים.
2.מה תשובת(י?) לשיטת הרמב"ם? הרי הציטוטים הם מתנאים עצומים ואמוראים גדולים(וכמובן הרמב"ם גדול הרוח) שאמרו ש"תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה".
אני מקווה שלא סיבכתי אתכם יותר מדי - אני בד"כ מתנסח יפה, אך אני לא סגור על עצמי.
אשמח לעצות ולתשובה ברורה,