מאבקו של יעקב עם המלאך מהווה אב טיפוס למאבקים רבים, בהם המותקף עומד לבדו מול תוקף חזק ממנו המתקיף אותו על לא עוול בכפו. אף אנו ננסה ללמוד משהו ממאבקו של יעקב למאבקים אחרים, דומים לו ושונים ממנו.
בלילה חוצה יעקב את נחל יבוק. פכים קטנים נשכחו שם מעבר לנחל. לא בגנבה ובמרמה באו לידיו, ועל כן חביבים הם עליו. ודווקא אז, כאשר הוא מבקש להציל את מה שרכש ביושר ובעמל, בא אלמוני ומתקיף אותו. לבדו עומד יעקב אל מול התוקף. איש לא בא לעזרה. איש אינו יודע דבר. יעקב גם אינו מבין מה העוול שעשה ועל מה ולמה הוא מותקף. כך עליו לעמוד שעות רבות במאבק מתמשך עד אשר יעלה השחר. הוא יודע כי ההתגוננות - יש לה מחיר, והוא מוכן לעמוד בה. דווקא כאשר ראה המלאך "כי לא יכול לו" - "ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהיאבקו עמו". רק בעלות השחר מתברר כי ידו של יעקב על העליונה, ואין הוא נפרד מן המלאך עד אשר מקבל את ברכתו: "לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל".
מקובל לראות את המאבק של יעקב כאב טיפוס לעמידה היהודית במהלך כל שנות הגלות. אנו מנסים לשרוד ככבשה בין שבעים זאבים. משתדלים להרוויח את לחמנו בצדק וביושר בין אנשי דמים ומרמה, ולמרות הכול אנו מותקפים פעם אחר פעם.
קשה לעמוד במאבק חסר פשר. והדעות נחלקות באשר למקור הבעיה. יש הטוענים כי הבעיה נעוצה בנו: אנו מתבדלים ומתנשאים או מתבוללים ופוגעים בטוהר הגזע; אנו עשירים מדי או מצליחים מדי; אנו עניים ומוזנחים; אנו לא נורמליים; אנו לא מספיק מוסריים, או להפך, מטיפים מוסר לאחרים בעצם עמידתנו המוסרית; ועוד ועוד הסברים למכביר. המשותף לכולם - הטלת האשמה בנו עצמנו. הגויים נוהגים באופן נורמלי, ואנו - באי נורמליות שלנו - מזמינים לעצמנו את הצרות. יעקב, על פי קו מחשבה זה, לא היה לו להאשים אלא את עצמו: מדוע קנה את הבכורה תוך ניצול מצוקת רעבונו של עשו? מדוע "גנב" את הברכות? מדוע הסתגר באוהלי שם? מדוע הדגיש את ייחודו? מדוע רכש את אהבתה היתרה של אמו? מדוע התגרה בעשו אחיו ושלח אליו מלאכים?
אבל אומרים לנו חז"ל, כי הבעיה היא - הגויים. האנטישמיות - היא מחלה ממארת בנפשה של האנושות. יכולה ללבוש צורה ולפשוט צורה, יכולה למצוא לעצמה הסברים שונים וסותרים, אבל מקור הבעיה - אחד הוא: הגויים אינם סובלים את עם ישראל. "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב". אין אנו אשמים. האשמים באנטישמיות הם האנטישמים עצמם. אין טעם לנסות "למצוא חן" או "להיות בסדר", להתרפס או להיכנע, לנקוט "צעדים בוני אמון" או לוותר "ויתורים כואבים". נעשה מה שנעשה, תמיד ניחשב "האשמים" ו"הרעים". עלינו לשמור מכל משמר על זהותנו ועל ייחודנו. אולם עלינו להתגונן ולעמוד על נפשנו בדרך הטובה ביותר העומדת לרשותנו. יש לכך מחיר בטווח הקצר. אולם בסופו של דבר מתברר כי זוהי הדרך לנצח במערכה, ואף הגויים עצמם יצטרפו אל המברכים. "כה אמר ה גואל ישראל וקדושו: לבזה נפש, למתעב גוי, לעבד מושלים - מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו" (ישעיה מט).
מצב זה דומה למצבה של אישה מוכה. הבעל האלים טוען שהיא אשמה בכך שהוא מכה אותה: שהיא לא מכבדת אותו מספיק, שהיא מזניחה את הילדים, שאינה מטפחת את הבית, שהיא בזבזנית, שהיא מוזנחת. ואילו היא - לא יכולה להבין מה הוא רוצה ממנה. הרי היא כל כך משתדלת להיות "בסדר", "למצוא חן", לוותר ואף להיכנע, וכל זה לא עוזר. פעמים שבעלה מצליח לשכנע אותה שהיא אשמה במצב. כבר נדמה לה שמשהו פגום באישיותה. היא גם מרגישה לבד, והיא באמת לבד בהתמודדות שלה. "הבט ימין וראה ואין לי מכיר" - קוראת היא את מזמור התהלים וממשיכה: "אבד מנוס ממני, אין דורש לנפשי". היא מתקשה להבין שהוא האשם, שהוא האדם הרע. עליה להבין שהקושי ביחסיהם נובע אולי משגיאות של שניהם, אבל האלימות נזקפת אך ורק לחובתו של הצד האלים. אמנם קשה לה להכיר שביכולתה לפעול לשינוי המצב, אולם אין זה אומר שהיא אשמה. לקיחת האחריות מצדה תתבטא דווקא בכך שלא תוריד את הראש, אלא תגן על עצמה ועל ילדיה - על ידי התגוננות פעילה, על ידי עמידה איתנה על זכויותיה. כיעקב אבינו, עליה "להעלות את השחר", לצאת מן האפלה, מן הבדידות המעיקה, אל האור של התמיכה החברתית הגלויה. וזאת על ידי פנייה למחלקת הרווחה או למשטרה, על ידי גיוס קרובים, שכנים וידידים שיבהירו לה ולו שהיא לא לבד.
התגובה, המאבק - יש להם מחיר בטווח הקצר, כיעקב אשר נקעה כף ירכו; אולם בסופו של דבר - אם הדבר ייעשה לאחר קבלת הדרכה מקצועית מתאימה - זה מה שיכול להציל את בריאותה ואת כבודה של האישה המוכה, ואף את שלמותה של המשפחה כולה. ואפשר שאף התוקף עצמו יצטרף אל המברכים ויברך את אשתו על כך שהצילה גם אותו ממערכת יחסים פגומה והרסנית. "אשת חיל מי ימצא... בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר... תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה".