הצווי שלא לאכול מעץ הדעת מעורר קושי גדול. האמנם אמור היה האדם להשאר שוטה כל ימיו? האם בקשת החכמה היא חטא? או בלשונו של הרמב"ן (ג; כב): ואם היה העץ טוב לאדם למאכל ונחמד אליו להשכיל, למה מנעו ממנו, והאלהים הוא הטוב והמטיב, לא ימנע טוב להולכים בתמים.
לשאלה זו נדרשו פרשנים רבים - המכנה המשותף לכולם - החכמה אינה חטא, והאיסור לאכול מעץ הדעת לא נועד למנוע מהאדם חכמה. מכאן כל פרשן יוצא בדרכו להסביר מה היה איסור האכילה מעץ הדעת ומה היתה הדרך הראויה לחיים בגן עדן מתוך חכמה רבה וללא אכילה מעץ הדעת.
בענין זה באנו להציע עיון משלנו. לומר שעץ הדעת היה אמור להעניק דעת לא על ידי האכילה ממנו אלא על ידי התבוננות בו. הקב"ה אומר לאדם: "בתוך הגן יש עץ וממנו אתה תשאב דעת - על ידי ההתבוננות בו. אבל אסור לך לפגוע בעץ הזה ולא לאכול את פריו".
נימוק ראשון לטענה זו הוא פשוט - מעולם לא מצאנו שאכילה משפיעה על השכלה. אנחנו יודעים שבאמצעות אוכל אפשר להשפיע על הבריאות של אדם - יש מאכלים שפועלים על אברים שונים לטובה. אפשר להשפיע על מצב הרוח - אכילה נעימה משפיעה על ההרגשה. יש גם חומרים כמו יין שנלקחים דרך הפה ומשפיעים באופן ישיר על מצב הרוח. עם זאת לא מצאנו שבאמצעות אכילה אדם ידע דברים חדשים או ישפר את ההבנה והחשיבה שלו. אוכל לחלוטין לא קשור לחכמה.
הנימוק השני קצת יותר מורכב. כאן יש הנחה נוספת: המשכן מבטא בדרכים מסוימות את גן עדן. את הביטוי הבולט מיצגים בכרובים: בספר בראשית מסופר שכאשר גורש האדם מגן עדן הועמדו שם כרובים למנוע את הכניסה אל עץ החיים: (בראשית ג; כד) "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים": הכרובים הללו מופיעים במקום הכי מרכזי במשכן - הם נמצאים מעל ארון הברית - שם נמצאים הלוחות והתורה שהם "עץ החיים".
במשכן נמצא כלי נוסף שמרמז ל-"עץ הדעת", זוהי המנורה. תבנית המנורה שונה מכל הכלים האחרים, היא מקושטת ב- "כפתורים" "פרחים" ו-"גביעים". כל אלו הם צורות של ניצנים ופרחים - המנורה מעוצבת בתבנית של ענפים שיש עליהם פרחים. המנורה מעוצבת כעץ. המנורה היא גם סמל החכמה -כפי שאמרו חז"ל (בבא בתרא כה:) "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום". נמצאנו למדים שהמנורה באורה מסמלת את החכמה, במבנה שלה היא מסמלת עץ - שני פרטים אלו מתחברים יחד להיות עץ הדעת - שמקרין את השפעתו בכח האור שיוצא ממנו ולא בכך שאוכלים ממנו.
כדי להבין את החטא עלינו לחדד הבחנה חשובה בין "משאבים" רוחניים ובין משאבים חומריים. אם יש תפוח אחד ואני אוכל אותו אז לאחרים לא יהיה תפוח. כך לענין אוכל, לעניין רכוש ולכל עניין חומרי: אם יש יהלום אחד יהיה לאדם אחד יהלום ולאחרים לא. לעומת זאת משאבים רוחניים אינם מוגבלים: אנו מכירים את הביטוי נר לאחד נר למאה. הדבר נכון גם לענין אור: נר שמאיר לאחד מאיר לכולם, הדבר נכון גם לענין הבערה: אם מישהו מדליק את הנר שלו מהנר שלי - הנר שלי לא חסר.
זאת כוונת התורה בעץ הדעת. לכך גם רומזת מנורת המקדש - החכמה כמו האור נתונה לכולם באותה מידה. כל מה שאני יודע יכולים כולם לדעת, כל מה שני מבין יכולים כולם להבין והדבר לא יגרע מאף אחד. אם לא אוכלים מעץ הדעת הוא יכול להביא חכמה בינה ודעת לכולם ללא הפחתה ממישהו.
אדם וחוה הפכו את הדעת למשאב חומרי. למשהו שרוצים "לאכול אותו" - לקחת רק לעצמי. אם מישהו רוצה ממני דעת - שישלם. האדם מבקש להפוך את הרוח לחומר, לניצול אישי, להתעשרות. על כך מעידה התורה: (שם ג; כב) "ויאמר ד א-להים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם". האכילה מהעץ לא הוסיפה לאדם חכמה ורוחניות, אלא עזות והתנשאות, האדם חושב עצמו עתה להיות כמו העליונים וכפי שהנחש הבטיח לו: (שם ג; ה) "כי ידע א-להים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כא-להים ידעי טוב ורע".
המשנה בפרקי אבות (ד; ה) מבטאת רעיון זה באופן קצר ותמציתי: "...רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם". זה היה חטאם של אדם וחוה - הם בקשו להרוויח לעצמם מחכמתם, להשתמש בה לטובתם.
העולם שלנו יכול להיות גן עדן. ברכה רוחנית יכולה להנתן לכולם בשפע, היא לא מוגבלת. אם השאיפה העקרית היא רוחנית גם המשאבים החומריים יכולים להתחלק בצדק ולספק צרכי כולם, אפשר לחלק תפוח אחד למספר חלקים שוים. אבל, העולם ממשיך ללכת בדרכם של אדם וחוה - לאכול מעץ הדעת. להשליט את התאווה החומרית גם על הרוח, להפוך את הרוח לעוד משהו שמבקשים בעזרתו להרבות כוח ושלטון. כך אנחנו מגרשים את עצמנו מגן עדן, הופכים את האדם והחברה ממציאות שיכולה להעניק טוב וחסד זה לזה למציאות של מאבק וניצול הדדי - החברה הופכת למקום של קנאה, שנאה ותחרות - למציאות של פגיעה וסבל.
המשך פרשיות התורה בתחילת ספר בראשית: דור המבול, הפלגה וסיפור סדום באים להמחיש את התוצאה של האכילה מעץ הדעת (שם ו; ה) "וירא ד כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום" - דמותו של אברהם באה להמחיש את הצד האחר, את האפשרות להמשיך ולשמור על גן העדן גם בתוך המציאות הקשה הזאת.