השבת אנו מסיימים תקופה של חיפושים אחר מי שיכול להיות זה שמחל את השושלת של עם ישראל, זאת כאשר אנו נפגשים עם אברהם, המאמין הגדול, שלכל אורך הפרשה מתגלה לנו כאיש החסד והאמונה.
כבר בתחילת פרשתנו מצטווה אברהם "לך לך", שהינו כולו נסיון גדול. אברהם צריך לעזוב מאחוריו את כל מה שהוא רגיל בו. לעזוב את "ארצו, מולדתו ובית אביו" וללכת אל הלא נודע, "אל הארץ אשר אראך" אך שבאותו הזמן אין לו שום מושג מהי, והוא נדרש ללכת בעקבות ציוויו של הקב"ה, תוך אמונה בכך שהקב"ה רוצה בטובתו. וכידוע הוא עומד בנסיון בצורה מושלמת ומציית (כפי שיציית בכל הנסיונות שיתנסה בהם, הנוגעים אליו ואל ביתו. הפעם היחידה בה נמצא את אברהם מערער על החלטתו של הקב"ה ומנסה לשנותה, היא בדבר שאינו מתייחס אליו ישירות, כאשר רוצה הקב"ה להפוך את סדום. או אז יצא אברהם מכליו וינסה לבטל את רוע הגזירה).
בהמשכה של הפרשה מסופר על המחזה אותו רואה אברהם ובו מבטיח הקב"ה לאברהם (בהיותו עדיין אברם) שעוד יהיה לו זרע ככוכבי השמים לרוב, במימד כזה שלא יוכל לספור אותם. ואז מגיע הפסוק המפורסם "והאמין בד ויחשבה לו צדקה". שואל על כך הזהר מלשון הפסוק אינו ברור, מי חשב למי לצדקה? האם הקב"ה החשיב לאברהם לצדקה את אמונתו בו, או שאברהם החשיב לצדקה מאת הקב"ה את דבר ההבטחה. עונה הזוהר "ואני שמעתי שד חשב צדקה לאברם אך לא התיישב בליבי. אלא צריך לומר שאברם חשב צדקה לקב"ה" זאת למד הזהר מדיוק הלשון של הפסוק האומר "ויחשבה" שהרי אם רצה הפסוק לומר,שד חשב לו צדקה הרי שהיה צריך לומר ויחשוב לו. (מעניין הדבר שתחילת דבריו של הזהר "שמעתי" זו דעת רש"י ואילו מסקנתו היא דעת הרמב"ן).
רש"י על הפסוק פירש: "הקדוש ברוך הוא חשבה לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו". זאת לפי פשט הבנת הפסוק כאשר מחלקים אותו לשניים,"והאמין בד" מוסב על אברהם, ואילו "ויחשבה לו צדקה" - מוסב על הקב"ה.
הרמב"ן מקשה על דבריו אלו של רש"י: והרי אברהם שהיה נביא ועמד בנסיונות גדולים וקשים כ"כ, וכאן לא מבקש ממנו הקב"ה לעשות שום מעשה אלא רק מבקש ממנו אמונה על העתיד לקרות בלבד. ואברהם האמין לדברי ד, ועל כך יוצא הקב"ה מגדרו ומחשיב לו אמונה זו כצדקה?! והרי דבר זה לא מצינו אפילו בנסיונות הקשים שעברו על אברהם - הרי זה לא יתכן? ולכן מתרץ הרמב"ן שהבנת הפסוק הנכונה היא שכל כולו נאמר באברהם - אברהם האמין בד, שיקיים את הבטחתו העתידית. והיות ואברהם חשב שלא מגיעה לו זכות זו, לכן הודה לו ית על כך שלפי דעתו נתן לו הבטחה זו בתור צדקה. הרמב"ן מודע לקושי של פרושו, שהרי כבר בתחילת הפרשה הבטיח לו הקב"ה "ואעשך לגוי גדול", ואם כן מדוע אברהם מתפעל דווקא מהבטחה זו? והוא מתרץ שזאת מפני שההבטחה הראשונית הייתה על תנאי שלא יגרום החטא. ואילו ההבטחה השניה נאמרה ללא תנאים מוקדמים כך שאפילו חטא לא ימנע הבטחה זו מלהתקיים. הבטחה זו היא הבטחה של חסד ולא הבטחה בזכות דבר זה או אחר, כמו ההבטחה הראשונית.
במכילתא מובא שלא ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא אלא בזכות שהאמין בד שנאמר: "והאמין בד ויחשבה לו צדקה". מדברים אלו של המכילתא אנו רואים סיוע לפירושו של רש"י שהשם גמל לאברהם עבור אמונתו, בחיי העולם הזה והעולם הבא. סיוע נוסף לדבריו של רש"י אנו מוצאים במכילתא על בשלח "שמעיה אומר כדאי היא האמנה שהאמין בי אברהם אביהם שאקרע להם את הים שנאמר "והאמין בד ויחשבה לו צדקה".
אולם, עדיין אין הדבר מובן מספיק. מהי הזכות הגדולה כ"כ שזכה בה אברהם בכך שהאמין בדבריו ד? ובעיקר קשה הדבר כאשר אנו יודעים שאנו מדברים על אברהם שנחשב כגדול המאמינים?
הרד"ק פירש על כך, שעתה אברהם האמין. שהרי היות ועד עתה ההבטחה היתה הבטחה כללית עוד היה מקום להסתפק בדבר קיומה. אולם עתה פירש לו שההבטחה תתקיים ביוצא ממעיו, והראה לו את המשל בעיניו, במראה הנבואה, ולכן כעת האמין אמונה גמורה בלי שום ספק. ואז חשב לו האל לצדקה ויושר לבב. כי הוא ואשתו מזקינים וההבטחה מתאחרת. אולם בכ"ז האמין.
הספורנו ביאר: ד חשב צדקה לאברהם מהסיבות הבאות: היות ובטח בד ללא ספק, אפילו שהדבר בלתי אפשרי במושגים טבעיים. הדגשה זו נאמרה בכדי שנדע שכשאברהם שואל "במה אדע כי אירשנה" בקשר להבטחת הארץ, אין הוא מבקש בטחונות נוספים אלא שואל מה יארע במידה ויחטאו בניו?
אם כן, נמצאנו למדים מאברהם אבינו שיסודות האמונה הם: להאמין באופן עקבי ורצוף, ולא לפקפק בשום זמן מן הזמנים. היסוד השני הוא: שאע"פ שהדבר אינו מתגשם כעת, ונראה רחוק מן המציאות, אפילו אם הוא נראה בלתי אפשרי צריך להמשיך ולהאמין שהרי האמונה חזקה מן המציאות. היות והמציאות מתעתעת באדם ואילו והאמונה בדברי ד היא שורש האמת .
לו יהי שנשכיל להבין זאת ונזכה להדבק באמונה תמימה בקיום הבטחותיו של הקב"ה.