הפרשה עוסקת בצווי ה למשה על בניית המשכן, וההפטרה מתארת את בניית המקדש בימי שלמה.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
תיאור בניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה, נמצא במרכזם של פרקי שלמה (מלכים א א - י"א), ומהווה אף את שיאם של ימי שלמה. דוד אביו, שכה רצה לבנות את המקדש והיה מנוע מכך, סמן את בניית המקדש כיעד לאומי מרכזי: הן כביטוי ליעודה של מלכות ישראל - לשמש בסיס לגילוי מלכות ה בעולם, והן כעשייה מכוונת לחברת השפע של ימי שלמה - לזכור את מקור הטוב ואת דרך השימוש בו. התיאור שזור בעניינים טכניים שונים ובמשמעותם נעסוק הפעם.
מצב בהפטרה: עשייה טכנית מרוממת
בנייה היא עשייה טכנית. בניית בית המקדש הוא מעשה רוחני מרומם. כיצד מבטא הכתוב את רוממות העשייה הטכנית?
א. מערכת הזמנים:
1. "סרגל זמן" מיוחד מציב הכתוב בפתיחת תיאור בניית המקדש: במלאת 480 שנה ליציאת מצרים החלה הבנייה. ללמדך: קו ישר מחבר את הולדת העם ביציאתו ממצרים עם בניית המקדש, בבחינת: שלח את עמי ויעבדוני. אירוע מכונן אחד בקצה האחד של ה"סרגל" ואירוע מכונן שני, בקצהו השני.
2. מערכת שמות חודשים ייחודית נזכרת בהקשר למקדש: חודש זיו (=אייר) - בו החלה הבנייה, חודש בול (=חשוון) - בו הסתיימה הבנייה וחודש האיתנים (=תשרי) - בו נערכה חנוכת הבית.
ב. הערות טכניות-אדריכליות:
1. המידות הפנימיות של הבית הם 60X20X30 אמה. מבנה מרשים באיכות החומרים והעיצוב אבל קטן מימדים אף ביחס להיכלות עתיקים (ובוודאי ביחס למבנים פשוטים היום). יש כאן אמירה: ה משרה שכינתו על השפל והצנוע.
2. חלונות הבית היו "שקופים אטומים" - דבר והיפוכו? דרשו חז"ל: "...אבל חלונות של בית המקדש... מקטינות מבפנים(=מידתם הפנימית) ומרחיבות מחוץ (=מידתם החיצונית), כדי להוציא אורה גדולה" (מן המקדש לעולם) , "להודיעך שכולו (=הפנים) אור, ואין צריך לאורם (=שבא דרך החלונות מן החוץ).
3. איסור הפעלת כלי ברזל לסיתות אבנים במיתחם הר הבית - בית המקדש מבטא את הוויית החיים השלמים ואילו כלי משחית מברזל מבטאים את ההיפך. גם אמצעי הבנייה צריכים להיגזר מיעדה המרומם.
ג. המקדש כאמצעי ולא כמטרה
ההפטרה מסתיימת בדברי הנבואה שהופנו אל שלמה בעיצומה של הבנייה. בדברים אלה מודגש מקומו של המקדש בראיית ה: המקדש לא ישמש לעם כ"תעודת ביטוח" במצב של הסתאבות רוחנית, אלא יהווה "ברומטר" למצב הרוחני - עמידתו של הבית תלוייה בהתנהלות המתוקנת של האומה.
חיינו רצופים בעשייה טכנית. האתגר העומד לפתחנו הוא להפוך את הפן הטכני שבעשייתנו למרומם ומשמעותי. נוכל לעשות זאת אם נתבונן במשמעות העשייה (אף זו הסמלית) ולא רק בפן הטכני שלה.
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון