יסודו של המוסר הוא ההכרה בבחירתו החופשית של האדם. אם גורם כלשהו - א-להי או טבעי - מאלץ את האדם לנהוג כך ולא אחרת, אין שום משמעות לציווי המוסרי, הן ממקור א-להי, והן ממקור אנושי. ודאי אין שום מקום לעונש על חטא או לגמול חיובי על מעשה מוסרי, ללא הכרה בכך שלכל אדם ישנה בחירה חופשית לעשות כך או ההפך.
לאור זאת, מעלה פרשת השבוע שתי שאלות כבדות משקל. הראשונה, והיותר מפורסמת שבהן, היא שלילת הבחירה מפרעה. הקב"ה נותן לפרעה מכות, ומחזק את לבו כדי שיקבל מכות נוספות. וכבר שאלו רבותינו הראשונים, כלשונו של הראב"ע: "אם השם הקשה את לבו, מה פשעו ומה חטאתו?".
אם כן, מהי ההצדקה להעניש את פרעה על חטא שחטא בלי שהיה בידו חופש לבחור אם לחטוא ואם לאו?
לדעת הרמב"ם (הל תשובה ו, ג), אכן הקב"ה שלל מפרעה את כוח הבחירה:
"אפשר שיחטא חטאים רבים, עד שיתן הדין שמונעים ממנו התשובה, הוא שאמר: השמן לב העם הזה, וכן הוא אומר: ויהיו מלעיבים במלאכי הא-להים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, עד לאין מרפא; לפיכך, אחזק את לב פרעה...".
שלילת הבחירה היא חלק מהעונש על החטא. החוטא מגיע למצב שבו החטא "משכפל את עצמו" והוא נענש על הכול.
על כך חולק רב סעדיה גאון (אמונות ודעות ד, ו). לדעתו, אין מצב בו הקב"ה מאלץ את האדם לחטוא ומעניש אותו על כך, ומטרתו של הקב"ה בחיזוק לבו של פרעה - אחרת היתה:
"בחיזוק הנפש, בבוא פגע מרעה ומשמועה, שלא יאבד מהם. כמו, ואני אקשה את לב פרעה, וחיזקתי את לב פרעה. ונצטרך לחיזוק נפשו שלא יאבד במכות ההם, עד שישלמו לו שאר המכות...".
פרעה באמת לא נענש בשל הסירוב. הסירוב הוא שיצר את האפשרות לתת לו את המכות הראויות לו על כל מה שעשה בעבר. אילו היה משחרר את בני ישראל לאחר מכה אחת, היה זה חוסר צדק משווע. עונש כה קל על פשע כה חמור?!
הן תשובתו של הרמב"ם והן תשובתו של רס"ג מעוררות שאלה נוספת: מאחר שהקב"ה החליט לחזק את לבו של פרעה כדי שלא ישמע, לשם מה היה מקום להתרות בו ולהזהיר אותו לפני חלק גדול מן המכות? על כך עונה רס"ג:
"כי שליחות הבורא אל הכופרים, אף על פי שהם לא יעשו אותה, המאמינים ושאר בני אדם נוסרו והתבוננו, כמו שבני אדם עד עתה ועד עולם מספרים ענין המבול, ואנשי סדום, ופרעה, והדומה להם".
והרי זוהי כוונתו של הקב"ה במכות מצרים - להעביר מסר לכל האנושות, ובעיקר למצרים ולעם ישראל:
"ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים... וידעו מצרים כי אני ה בנטותי את ידי על מצרים.
כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר (אתה, משה ובני ישראל) באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי במצרים, וידעתם כי אני ה."
על כך נוסיף עוד נופך. שיטות רבות יש בחינוך: הסברה, שכנוע, לימוד משותף, דוגמא אישית, הטלת סמכות, מתן פרסים, ואף ענישה. דעות שונות ישנן בין המחנכים באשר לדרך הראויה בכל מצב, ובאשר למקומה הראוי של הענישה. אולם ניתן להסכים על שני דברים: שלפעמים היא נחוצה ומועילה, אולם יעילותה תלויה בפעולות נוספות היוצרות את ההקשר שבו היא מתבצעת.
בין התנאים ההכרחיים לענישה יעילה ניתן לעמוד על שניים, המתקיימים כאן: האחד הוא האזהרה המלווה אותו. "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". האזהרה יוצרת את הקשר החד-משמעי בין החטא לבין העונש הבא בעקבותיו, וההסבר הכלול בה מעמיק את המסר. והשני הוא סמיכות האירועים. אזהרת משה את פרעה והכבדת לבו יוצרות חזרה מאולצת על החטא, ואז חשים הכול את הקשר ההדוק שבינו לבין העונש, ואז העונש הרבה יותר אפקטיבי. אולם יש לזכור, כי בסופו של דבר, גם כאשר הקב"ה משתמש בשלילת הבחירה החופשית כחלק מן העונש, מטרתו היא להביא את האדם בעתיד לעשייה מתוך בחירה חופשית שלמה יותר, בחירה המבטאת את היותו אדם הנברא בצלם א-להים.