בואו נדבר רגע על קודים בעולם הדייטים.
בעולם הדייטים בכלל, ובציבור הדתי בפרט, קיים כלל לא כתוב לפיו אם מישהו רוצה להכיר בין שניים הוא קודם פונה לגבר ורק לאחר שקיבל ממנו אישור הוא פונה לבחורה. נוצר מצב מאוד מתסכל, בו גברי ישראל יושבים להם בבית להנאתם, מדפדפים בין שלל ההצעות, פוסלים, מתלבטים ובעיקר צוברים ביטחון.
הצד השני של המשוואה הזאת, מציב אותנו במציאות בה בנות רבות יושבות חודשים על גבי חודשים בביתן ודממת אלחוט שוררת בפלאפונן ובליבן. התחושה הזאת קשה מנשוא. ההרגשה שאף גבר לא מתעניין בך וגרוע מכך, התחושה שאף אחד מהסביבה הקרובה לא פועל כדי ליצור לך אופציות, מובילות אותך למצב נוראי של חוסר ביטחון ויאוש.
מעבר לנקודה הנפשית הקשה שתיארתי, אני חושב שגם פרקטית פחות דייטים יוצאים לפועל בעקבות אותו קוד חברתי.
כשלגבר מגיעות הצעות רבות תוך שהוא יודע כי הבחורה המוצעת לא יודעת עוד מכלום, סיכוי טוב שהוא יחכה להצעה שיותר נראית לו ואין לו בעיה לדחות את ההצעה או להשאיר אותה תלויה ועומדת, כי מה איכפת לו.
בעיני אם אותו גבר היה מקבל הצעה לאחר שהיא עברה כבר אצל הבחורה, הסיכויים שיגיד כן גבוהים יותר.
ראשית, זה מחמיא. כשגבר יודע שמישהי כבר מעוניינת בו, יש לה כבר נקודת זכות. שנית, ואולי קצת צורם יותר, פחות נעים לדחות מישהי שיודעת שהיא נדחית מאשר מישהי שלא.
בישיבה הגבוהה למדתי במצפה רמון וכיאה לבן המגזר, נסעתי לרוב בטרמפים לישיבה ובחזרה. מי שטיפה מכיר יודע שבתווך שבין רבבה למצפה רמון קיימים צמתים שכוחי אל שבשעות מסוימות ביום, עוברת בהם מכונית אחת לחצי שעה. המצב הנפשי הזה, בו אין לך בכלל אופציות אפילו לא תקווה קטנה, יכול היה לתסכל עד דמעות. תוך הסיטואציה הגעתי למסקנה שאני מעדיף שיעברו הרבה רכבים ולא יעצרו מאשר שלא יעברו רכבים בכלל.
אז קודם חברות יקרות, תדעו שחושבים עליכן, זה פשוט מאחורי הקלעים.
שנית, אני חושב שחייבים להוציא את עצמנו מאותו קיבעון מחשבתי, ולהתחיל להזרים הצעות גם לבנות היקרות.
אמנם הן תקבלנה גם לא מעט ״ברקסים״ (כמו שאנחנו חוטפים מדי פעם), אך לפחות תיווצר אצלן תנועה. ותנועה נותנת תקווה. וטרמפים.