האהבה פרחה ביניהם שנה שלמה לפני שהתחתנו, ודווקא עכשיו, אחרי שהם חובקים ילד משותף, הם רוצים להתגרש. "למה"? אני שואלת. "היא לא מפסיקה לקלל"... הוא עונה.
או למשל:
קצת לפני שבת מודיע לי בעלי שיגיע אלינו מישהו לארוחה. אשתו סילקה אותו מהבית. האורח, בעל תשובה, יושב בחברתנו ובחברת בנות צעירות, שמתארחות אצלנו בשבת. (אין מקרה!) הוא מרצה לנו בנחרצות מה דעתו על מעמד האישה, עולמה, מקומה בעולם. נאומים שכבר שכחתי שהייתי שומעת פעם מחבר'ה בעלי תשובה שזה עתה גילו את האמת. "איזו היא אישה כשרה- עושה רצון בעלה", ולמה אישה פטורה ממצוות, כי היא, רחמנא לצלן, פחות רוחנית מהגבר ומוחה טרוד בשאלה מתי לכבס ומתי לשטוף כלים.
קשה להאמין אבל במציאות החיים המודרנית והמתפתחת נאלצתי להסביר לו, יחד עם האורחות הצעירות שניסערו מאד למשמע דבריו, שבהרבה בתים האישה מפרנסת או לומדת ואילו הגבר מעמיד מכונות ושומר על הילדים.
בקיצור : הוא עוד במקלט.
יועצי הזוגיות הקוראים את דברי יודעים שזה לא כל הסיפור, אולי השפיץ של הקרחון שמבצבץ מהמים העכורים. אך בכל זאת, מכיוון שהוא נזרק מהבית וההיא שמקללת, בעלה לא יכול לסבול יותר. אני שואלת את עצמי, מה יש בהן במילים שהן יכולות לפגוע ולהרוס? ואיך אנחנו מתמודדים בזוגיות עם דעות או מילים שעשויות לפגוע?
הכל (הקול) מתחיל בראש. מחשבותינו, המסתובבות במוחנו, הן שמייצרות בסופו של דבר את הקול שנשמיע. את הדיבור. הקול בראש הוא תוצר של חינוך מבית, סביבה וחברה. קשה מאד להתנער ממנו.
והיום מכנים זאת אלימות מילולית וזו עילה לגט. מה עושים עם זה?
זה מזכיר לי את המילה העסיסית שקופצת לי לראש לפעמים. פוסטמה. מאיפה זה בא לי?
אני מודעת לעובדה שזו מילה ששמעתי בעודי ילדה קטנה מפי אחת הדודות שלי, מנוחתה עדן. היא עצמה גדלה בירושלים העתיקה וכנראה ספגה את המילה מהשכנות הספרדיות והערביות, יחד עם כל מיני ביטויים עסיסיים אחרים, למשל: פישקדו קום לימון, שתרגומו דגים עם לימון, משהו נגד עין הרע.
אלו ביטויים שיושבים לי בראש ואני שולפת מהארכיון, על אוטומט.
אם אני רוצה להימנע מלהשמיע את המילה 'פוסטמה', עלי, קודם כל, למחוק אותה מראשי. ומכיוון שהיא יושבת שם בראש ואין אפשרות לעשות לה 'מחק', אני אתאמץ לחסום את פי. אבל, כמו שאומרת הפסיכולוגית ד"ר מרים אדאהן, המצח והעיניים שלי ישדרו אותה, גם אם אני לא פותחת את הפה. עבודה קשה על מה שיושב לי בראש.
לא לחינם אחד ממבחני האופי שממליצה עליהם המשנה הוא : אדם ניכר בכוסו כיסו וכעסו. מה קורה לו לאדם כשנופל אצלו המחסום והוא משחרר את חרצובות לשונו בשעת כעס או שתיה ואיך הוא מתנהל בעניינים כספיים. לא מעט שידוכים אני מכירה שנפלו על ההתחלה בגלל עניינים הנוגעים לכסף.
בקצור, האם קללות או סגנון דיבור הן עילה לגט?
יש שתי אופציות: או לשלוח את האדם לטיפול. לא בטוח שזה ממש עוזר, אבל כדאי לנסות. או להחליט שטוב למיטב טנדו ממיטב ארמלו. כלומר, עדיף להתייחס לקללות כאל מחלה ולהתעלם מהן. סבתות פולניות היו אומרות: נכנס מאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה.
נרשמתי לאחרונה לקבוצת ווטצאפ של שמירת הלשון. החפץ חיים הגה וכתב את הלכות שמירת הלשון כשהוא חזה את תקומת ישראל בארצו. בארץ ישראל, ארץ הקודש, אנו אמורים עוד יותר להשתכלל בנשמתנו ובדבורנו. השפה, הרי היא רוח ה' ממללא שנפח בנו, מבדילה אותנו מן החי, הצומח והדומם. במשנה זהירות עלינו להיזהר בארצנו, מה אנחנו אומרים, איך אנחנו מדברים. קשה!
אבל זו פעולה ששכרה בצידה.
מדבקה נאה עם המילים : דברו יפה! מודבקת אצלי במקום בולט במטבח. המודעות לחשוב מחשבות חיוביות על האחר משפיעה עלי ואני מאמינה , שגם על הסובבים אותי. לאחרונה ישבתי בקבוצה שדנה בנושאים ברומו של עולם. חשתי פגועה מאחת מחברות הקבוצה. התלבטתי קצת ביני לביני, ולשמחתי, אזרתי עוז לומר לה: נפגעתי ממה שאמרת. היא ישר התנצלה והודתה שנפלט לה מהפה מבלי לחשוב. השיתוף, ההתנצלות והחיבוק שבא אחריו , מהווים פתיחה אנרגטית טובה. מתנה לשני הצדדים.
בכל בית אפשר לאמץ שיח כזה. זה מאמץ רגשי. זו עבודה. אבל זה שווה.