ספר במדבר פותח בפלא גדול. עם ישראל יוצא אל הדרך, אל ארץ לא זרועה, אל המדבר, מקום נחש שרף ועקרב, מקום שהעולים ממנו מברכים הגומל על הזכות לצאת ממנו, ודווקא אז מצווים הם לעמוד למנין :
"וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמר: שְאוּ אֶת ראשׁ כָּל עֲדַת בְנֵי יִשְרָאֵל לְמִשְׁפְּחתָם לְבֵית אֲבתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלתָם: מִבֶּן עֶשְרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יצֵא צָבָא בְּיִשְרָאֵל תפְקְדוּ אתָם לְצִבְאותָם אַתָּה וְאַהֲרן: וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ למַּטֶּה אִישׁ ראשׁ לְבֵית אֲבתָיו הוּא".
וזאת כאשר כל אחד יודע שהמנין עצמו, גם כאשר נעשה הוא בגזירת עירין סכנה יש בו, כפי שלמדנו כבר בפרשת כי תשא :
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל', יא-יד).
והסביר רש"י (שם) :
"ולא יהיה בהם נגף – שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד".
וכבר ראינו שאפילו על דברים שמיימים, מעשה ידי אלוקים כדוגמת הלוחות הראשונים שלטה עין הרע והביאה עליהם כליה (תנחומא פרשת כי תשא סי' לא), ומאיליה עולה השאלה כיצד זה דווקא עתה כאשר עם ישראל נזקק לברכת הדרך טרם לכתו במדבר מצווה הוא לעמוד למנין ולמעשה להוסיף סיכון, גם אם הדברים נעשים בשקלים ככופר, וסכנה על הסכנה שגם כך עומד הוא להיכנס לתוכה ? והאם לא היה עדיף כלל לא להיכנס בעת הזאת, המסוכנת ממילא, גם לסכנת המפקד וממילא גם לא להזדקק לשקלי הכופר כדי לשאוב הגנה ?
וייתכן ואפשר שהמנין שלפנינו כלל אינו דומה לכל יתר המניינים המנויים בתורה, מניינים בהם המספר והכמות הסופית הם העיקר, בניגוד למניין שלפנינו בו התכלית שונה כל עיקר. כך מתאר המדרש את האופן המיוחד בו נערך המנין שלפנינו :
"במספר שמות לגולגלותם - אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך", אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם" (במדבר רבה, א, ט).
בניגוד לכל מפקד בו אין כל מגע וקשר בין ראשי העם ומנהיגיו לבין שדרות העם העומדים למנין, וראשי המשפחה מעבירים את מספרם אל אלו אשר הופקדו על איסוף הנתונים, הרי שבמנין שלפנינו הושם דגש על הקשר בין גדולי העם אשר הופקדו על המנין לבין הציבור אשר עליהם למנות, וכולם עוברים לפניהם "כבני מרון" ורק אז נערך מניינם.
והנה על הטעם ועל החשיבות הגדולה שיש במהלך עניינים זה מלמד אותנו הרמב"ן (א, מה) :
"כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם... וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרון כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים: "ה' אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים" (דברים א)– ולא ימעיט מספרכם...".
דברי הרמב"ן עונים במדויק על השאלה שהצגנו. הרמב"ן מסביר שבמנין שלפנינו טמונה ברכת הדרך הגדולה ביותר לעם ישראל. עם ישראל עובר לפני משה ואהרון והם מברכים אותם ושמים עליהם "עינם לטובה" ומבקשים עליהם רחמים. כך לימד אותנו רבינו בחיי (שמות לג, ז) "כי הדבק בדבר נקרא על שם הדבר שידבק בו, ונקרא השליח בשם השולח", ועל כן נקרא "משה בשם המיוחד, וכן מצינו שנקרא יעקב בשם א-ל שנאמר 'ויקרא לו א-ל אלקי ישראל'".
גדולי ישראל הדבקים באלוקיהם מושכים עליהם ברכה מרובה מכוחותיו ומשפיעים בעזרתה רֹב ברכה על המתברכים על ידם. משה ואהרון בברכתם התפללו על העם והכינו אותם לקבל את ברכותיו של הקב"ה. כפי שהסביר זאת בעל ספר העיקרים (מאמר ד פרק יט) :
"ענין הברכות שהנביאים והצדיקים והחסידים מברכין את האנשים הוא דבר נבוכו בו המפרשים .... והנראה לי בזה הוא שענין הברכות אינו הגדת עתידות כלל, אבל הוא תפלה עם נתינת הכנה אל המקבל שיחול השפע האלקי עליו, ...
וכשלא יהיה המקבל מוכן לקבל השפע האלקי, יוכן על ידי הנביא או על ידי הצדיק או החסיד ויהיה המברך אמצעי בהורדת השפע ההוא, וזהו ענין סמיכת היד שהיו סומכין ידיהם המברכים על המתברכין לתת הכנה אל המתברך שיקבל השפע או הטוב ההוא, וכאלו החסיד או הצדיק המברך הוא צנור להמשיך השפע האלקי על ידו, ...".
עצם המפגש עם דמויות נעלות ונוראות הוד כדמותם של משה ואהרן מרומם ומעלה את העם ומכינם לקבלת הברכות. כך לדוגמא העיד על עצמו רבנו הקדוש רבי יהודה הנשיא (עירובין יג, ב) שהוא גדול מחודד מחבריו רק מפני שהוא זכה לראות את ר' מאיר מאחוריו "ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי". איש לא הצליח לראות את ר' מאיר בעל הנס מלפניו ולרדת לסוף דעתו (כדברי הגמרא שם) :
"גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו, שהיה אומר על טמא 'טהור' ומראה לו פנים, על טהור 'טמא' ומראה לו פנים. תנא: לא ר' מאיר שמו אלא ר' נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שמאיר עיני חכמים בהלכה...".
אולם ר' יהודה הנשיא מעיד על עצמו שדי היה גם בעצם ראייתו של ר' מאיר (גם אם ראיה כזו נחשבת רק כראיה מאחוריו) כדי להשפיע עליו בצורה מכרעת ולרומם את נפשו, ולהשרות עליה גדולה אדירה.
ואולי זהו המסר הגדול שמלמדת אותנו התורה במצוות המִפקד. התורה מלמדת אותנו מנהיגות מהי, ומסבירה לנו את חובתם של משה ואהרון, ואת חובת גדולי הדורות שאחריהם, ואולי גם את חובתנו אנו להשרות על כל הבאים במחיצתנו את טעמה הנהדר של גדלות הנפש, את נועם ה' ואת האצילות שמביאה בכנפיה את הברכה שמעניקה לנו את הכוח לעמוד ולהצליח בכל מקום גם בלכתנו במדבר בארץ לא זרועה.
נערך משיעורו של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בתל אביב