פרשתנו עוסקת בסדר המחנה בלב המדבר, מחנות השבטים על דגליהם ובאמצע - המשכן. סביב המשכן מחנות הלוויים, מוכנים ודרוכים לעבודתו. בתום פרישת המחנות, מוסיפה התורה ואומרת:
אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם.
וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ.
וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ.
כנראה שכיסוי כלי הקודש נקרא במקרא 'בלע', מלשון בליעה. אסור ללוויים לראות את הכיסוי - שנעשה על ידי הכהנים, כיוון שראיית הקודש גוררת מוות. זה מזכיר לנו סיפור תנ"כי אחר - סיפור העלאת הארון על ידי דוד. שיירה מובילה את הארון, שמחה וצוהלת ורוקדת לפניו. ואז -
וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן, וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ, כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר.
וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל, וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים.
וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
אסור לראות את הקודש, אסור לגעת בו. דוד לא מסכים עם האיסור. הוא חושב שמותר וראוי לגעת, כשצריך להציל את הארון מנפילה. אנחנו נתמקד הפעם בדעה החולקת על דוד, האוסרת לראות, האוסרת לגעת. האיסורים האלה רחוקים מאוד מתודעת האדם העכשווי, הוא רואה הכל. מה שאנחנו לא רואים באופן בלתי אמצעי, מועבר אלינו ישירות על ידי האמצעים הטכנולוגיים. שמעתי על מנהג חדש אשר בא למדינה, תפקיד המוטל על ההורה המלווה את ילדי הגן או בית הספר בטיול. תפקידו הוא לצלם את אשר נמצאים בו הילדים, ולהעביר ישירות את התמונה בווטסאפ לכל ההורים. מה שפעם היה נסתר מעיננו, עתה הוא גלוי ופרוש לפנינו. המחוז שהיה של הילדים ולא שלנו, גלוי וידוע לפנינו.
המחשבות האלה מעוררות אותי לחשוב בכיוון נוסף. ראשיתה של הפילוסופיה - ואולי גם של המדע, במימרה של תאלס: 'הכל מים'. המשפט הקצר הזה, מקפל בחובו את יסודותיה של החשיבה המדעית. יש בו כמה יסודות, ההכללה - 'הכל', העמדה על החומר - 'מים' [ולא אלים], ההפשטה הנדרשת בכדי להגיע לניסוחו. אבל מעבר לכל, יש בו התרסה כנגד החושים. אני רואה עץ, ותאלס אומר לי 'זה מים'. אני רואה כלי ברזל, ותאלס מתעקש - 'גם זה מים'. בכדי לראות את העולם כאיש מדע, צריך לפתח את היכולת שלא לראות אותו בעין הרגילה. תרבות בה כל הזמן מסתכלים, לא מפתחת את היכולת לראות אחרת. התרבות בה יש דברים בהם אסור להסתכל, מפתחת את היכולת לראות בעין שונה.
הדבר נכון לא רק בהתבוננות המדעית, אלא גם בהתבוננות הרגשית. שמואל ידע כי אחד מבניו של ישי מבית לחם, עתיד להיות מלך ישראל. אך מי הוא הבן הנבחר?
וַיְהִי בְּבוֹאָם, וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר: אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ, כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב.
בעל 'ספר חסידים', גזר ממקרה שמואל כלל מוסרי:
אל תדין את חברך לכף חובה, כי 'האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב' (שמואל א' ט"ז ז'), ולא ידעת מה בלבו, ומה במחשבתו. והווי דן כל האדם לכף זכות.
כשמשתחררים ממראה העיניים, אפשר לראות ללבב. כשרואים ללבב, אפשר לדון את האדם לכף זכות. למרות שנראה שעשה כך וכך, הלב מעיד שפשר המעשה אחר. בכדי לפתח את היכולת הזאת, צריך לאמן את התודעה. צריך להימנע מלראות כל דבר, כדי שאפשר יהיה לראות דברים אחרים. כך כותב רבי נחמן מברסלב:
וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה נֶגֶד עַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ נֶגֶד עַזּוּת הַגּוּף, שֶׁהוּא עַז וְחָזָק כָּל כָּךְ בְּהַתַּאֲווֹת וְאֵין לוֹ שׁוּם בּוּשָׁה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְעַל־יְדֵי עַזּוּת הַגּוּף, עַל־יְדֵי זֶה אֵין הַנְּשָׁמָה יְכוֹלָה לִסְמֹךְ עַצְמָהּ וּלְהִתְקָרֵב לְהַגּוּף, לְהוֹדִיעַ לוֹ מֵהַהַשָּׂגוֹת שֶׁהִיא מַשֶּׂגֶת. כִּי בְּוַדַּאי הַנְּשָׁמָה שֶׁל כָּל אָדָם הִיא רוֹאָה וּמַשֶּׂגֶת תָּמִיד דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים מְאֹד, אֲבָל הַגּוּף אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵהֶם כְּלָל מֵחֲמַת שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ מֵחֲמַת עַזּוּתוֹ, שֶׁהוּא עַז וְחָזָק בְּהַתַּאֲווֹת. וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְרַחֵם מְאֹד עַל בְּשַׂר הַגּוּף, שֶׁיִּרְאֶה לְשַׁבֵּר עַזּוּתוֹ הָרָע שֶׁל הַתַּאֲווֹת, כְּדֵי שֶׁעַל־יְדֵי זֶה תּוּכַל הַנְּשָׁמָה לְהִתְקָרֵב עַצְמָהּ לְהַגּוּף, וּלְהַרְאוֹת לוֹ מִכָּל הֶאָרָה וּמִכָּל הַשָּׂגָה שֶׁהַנְּשָׁמָה מַשֶּׂגֶת, שֶׁהַגּוּף גַּם כֵּן יֵדַע מִמֶּנָּה. עַל־כֵּן צָרִיךְ עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה לַעֲמֹד נֶגֶד עַזּוּת הַגּוּף.
ייתכן שהשפה מרתיעה את הקורא או הקוראת העכשוויים, אבל הטענה היא אחת וזהה לקודמותיה: יש צורך בהתגברות על החושים, בכדי לראות פנים אחרות של המציאות. רבי נחמן מדבר בשפה קשה - אם לא אלימה - של שיבור העזות של הגוף. יש נטייה להתגבר על החושים באמצעים אלימים, או לראות בבעלי המום את היחידים שמצליחים לעשות זאת. כך כותבת זלדה בשיר 'הקבצן הקיטע' [א]:
הקבצן הקיטע תובע
שאתן לו לאכול
מן הכרמל שבנפשי ומן הים,
מזריחות החמה -
ומן התהומות שבי.
הקבצן הקיטע יורק בפני -
על שלא שכחתי את עצמי,
על שלא מתי.
פרשתנו מציעה דרך עדינה יותר. די שיהיו מחוזות שאנחנו מנועים מלחשוף אותם לעיניים, למגע. די בכך, בכדי לפתוח את האפיקים האחרים, הקולטים את הנשמה, את המים, את הלב.