מבוא
שמות נשיאי השבטים מוזכרים לראשונה בתחילת ספר במדבר בהקשר למפקד הראשון של בני ישראל במדבר שעליו נצטווה משה רבנו בראש חודש אייר בשנה השנית לצאתם של בני ישראל ממצרים (במדבר, פרק א). מפקד נוסף התקיים בערבות מואב (שם, פרק כו). נשיא שבט אָשֵׁר מוזכר בפרק הראשון של ספר במדבר בתור פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן, וכן מופיעות התוצאות המספריות של המפקד. דמות זו מאוזכרת גם בפרק השני בהקשר לציווי בעניין חניית ישראל לפי סדר הדגלים, ואף שם נמנות תוצאות המפקד. שמו של פגעיאל בן עכרן שב ונשנה בהקשר להקרבת קרבנות הנשיאים לאחר חנוכת המשכן, ונשיא אָשֵׁר הקריב את קרבנו ביום האחד עשר (במדבר ז, עב-עז). אישיות זו מאוזכרת פעם נוספת כמי שהיה מופקד על צבא מטה בני אָשֵׁר בהקשר לתיאור ראשית מסעות העם במדבר לפי סדר הדגלים, מסעות שהחלו בעשרים לחודש אייר בשנה השנית לצאתם של ישראל ממצרים (שם י, כו).
החלק הארי של שמות נשיאי השבטים ושמות אבותיהם שאליהם הם מתייחסים הם שמות יחידאיים בתנ"ך, ומיעוטם בלבד ידועים ממופעים אחרים בו. והנה, כל כמה שמצוי בספרות חז"ל מספר רב למדי של מדרשי שם, שמות מרבית נשיאי השבטים לא זכו להידרש בספרות חז"ל הקלאסית ככלל, ודרשות בודדות הגיענו, ובכלל זה מדרש שמו של נחשון בן עמינדב (במדבר א, ז; במדבר רבה, יג, ז, נב ע"ד) ומדרשי השמות אֱלִישָׁמָע בן עַמִּיהוּד וגַּמְלִיאֵל בן פְּדָהצוּר (במדבר א, י; תנחומא בובר, נשא, לג, עמ' 43). זאת שלא כמו שמות השבטים עצמם שזכו בספרות המדרש להסברים אטימולוגיים שונים, לרבות בבמדבר רבה בהתייחסות לקרבנות הנשיאים, שָׁם מופיעים מדרשי שם אחדים הנוגעים לשבטים ולא לנשיאיהם. וכך נאמר בנוגע לקרבנות שבטי דן ואָשֵׁר: "מה ראה נשיא אשר להקריב אחר נשיא דן לפי שדן נקרא שמו על שם דין ואשר נקרא שמו על שם אישורו לפיכך צוה הקב"ה להקריב אשר אחר דן שצריך הדיין לאשר דינו כמה דתימא 'דרשו משפט אשרו חמוץ'" (ישעיהו א, יז) (במדבר רבה, יד, י, סא ע"ב). בהמשך מובאים הסברים אטימולוגיים נוספים של השם אָשֵׁר (שם, סא ע"ב-ע"ד).
בנות שבט אשר
לעומת כל זאת, בקובץ המדרשי המאוחר "מדרש אגדה" שנערך במאה השתים עשרה-שלוש עשרה לערך, מופיעים מדרשי שם של מרבית הנשיאים (מדרש אגדה, במדבר א, ה-טו, עמ' 75–77). הקבלה תמציתית יותר לחומר זה מצויה ב"פענח רזא" לרבי יצחק בן יהודה הלוי, מבעלי התוספות במאה השלוש עשרה (פענח רזא, ירושלים תשנ"ח, עמ' תג-תה). מקור הדברים איננו מוזכר בקבצים אלה. במאמר הנוכחי ננתח את הדרשה המתייחסת לשמו של פגעיאל בן עכרן שנדרש לא עליו כי אם על בנות שבט אָשֵׁר כמכלול. בהקשר זה יצוין כי בתנ"ך מוזכרות בצורה ספציפית שתי נשים מכובדות משבט אָשֵׁר. הדמות האחת היא שֶׂרַח בת אָשֵׁר, ודמות נוספת, שׁוּעָא בת חֶבֶר בן בְרִיעָה בן אָשֵׁר, מוזכרת ברשימת היחס בדברי הימים א' (ז, ל-מ). אף שאין בידינו מקורות מדרשיים על אודותיה, אפשר לקבוע שהיא נזכרת מחמת חשיבותה.
הדרשה ב"מדרש אגדה" מיוסדת באופן חלקי על מוטיבים המופיעים במקורות מוקדמים יותר בספרות חז"ל הנוגעים לבנות שבט אָשֵׁר, אולם לצד זאת היא מכילה מוטיבים חדשים שאינם ידועים ממקורות אחרים, וכצורתה זו לפנינו מקור ייחודי ויחידאי. כמו כן, הקישור לפגעיאל בן עכרן ייחודי לדרשה זו. המקור מציין בחלקו הראשון את יופיין של בנות אָשֵׁר ששימש כגורם שהביא לפיוס בין השבטים, ובהמשך מובא מדרש של השם פגעיאל בן עכרן בהוראה שבנות השבט ביקשו רחמים על בעליהן לפני המלך במקרים שבהם התפתחו מצבי איבה.
כי אשרוני בנות
נעיין באורח פרטני בדרשה ב"מדרש אגדה", ומחמת אורכה ומפאת הצורך לעמוד על מאפייניה נחלקה לקטעים אחדים. וזה נוסח חלקה הראשון: "'לאשר פגעיאל בן עכרן'. לפי שאשר נתברך בבנות שהיו בנותיו נאות וראויות למלוכה, לכך נתנבאת אמו עליו, שנאמר 'כי אשרוני בנות' (בראשית ל, יג), ולכך בירכו משה 'יהי רצוי אחיו' וגו' (דברים לג, כד), שאם היה לו קטטה עם אחד מן השבטים, היו נושאים השבטים מבנותיו ומרצים הכעס, שהיה להם עליו".
המקור הבסיסי לפיו בנות אָשֵׁר היו נאות הוא בבראשית רבה (צט, יב, עמ' 1282–1283), שם נדרשת ברכת יעקב לשבט זה כמתייחסת להיותן של בנותיו נאות, תוך קישור עם מדרש השם אָשֵׁר. וכך נאמר: "'מאשר שמנה לחמו' (בראשית מט, כ) שבנותיו נאות שנ' 'כי אשרוני בנות', וכן הוא אומ' 'יהי רצוי אחיו' בבנותיו. 'והוא יתן יעדני מלך' (בראשית, שם) שבנותיו ראויות למלכות שנאמר 'המלבישכן שני עם עדנים'" (שמואל ב' א, כד).
ככל הידוע, אין בידינו מקור אחר המציין את התפיסה שלאה העניקה את שמו של אָשֵׁר ברוח הקודש, אם כי מקורות אחרים מייחסים לה רוח הקודש במתן שמות בניה (ראו בין היתר תנחומא בובר, ויחי, יב, עמ' 219).
הדרשה ב"מדרש אגדה" מטעימה כי אם נתגלעה מריבה בין שבט אָשֵׁר לשבט אחר, אותו השבט היה בוחר להינשא עם בנות אָשֵׁר, דבר שהיה מפיג את המתיחות הבין שבטית, משמש גורם ממתן, ומביא לפיוס ולהשכנת שלום. אם כן, הנישואין עם בנות אָשֵׁר שרתו מגמות אסטרטגיות של שבטים אחרים. בהקשר זה יוער כי על שבט אָשֵׁר נאמר בברכת משה "בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר" (דברים לג, כד), אך הוא לא היה המרובה ביותר בבנים, ושבטים אחרים היו בעלי אוכלוסייה גדולה יותר. אולם הוא קנה לעצמו יתרון באמצעות בנות השבט. בבראשית רבה (ע, טו, עמ' 814–815) נדרש על המילים "שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה" (בראשית כט, טז) שהיתה "גדולה במתנותיה, כהונה לעולם ומלכות לעולם"; כהונה מאהרן ובניו ומלכות מדוד.
אפשר גם לומר שייחוס יופי חיצוני לבנות אָשֵׁר, בא להשיב במידה כלשהי ללאה את כבודה האבוד בהקשר של חזותה החיצונית. המקרא אומר על אודותיה: "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (שם שם, יז). לדעת רבי אלעזר בבבא בתרא (קכג ע"א) הכוונה "שמתנותיה ארוכות", ביאור הדומה לנזכר בבראשית רבה. אולם לדעת רב שיעור הדברים הוא שהייתה יפה מעיקרה, אלא שריסי עיניה נשרו מבכיותיה שלא תעלה בגורלו של עשו. לעומתה, רחל מתוארת במקרא בתור יפת תואר ויפת מראה וכבחירה הראשונה של יעקב, בנה יוסף ירש ממנה את יופייה, וכן הוא בנוגע לצאצאים אחרים שלה, ומכללן אסתר מצאצאי בנימין. הגישה המטעימה שבנות אָשֵׁר היו נאות מכירה בכך שגם מבני לאה עמדו בנות יפות מראה, ולאה עתידה הייתה לזכות במעין פיצוי על היותה פחות נאה מאחותה; לא היו אלה צאצאיות יחידות סגולה בלבד שניחנו ביופי, אלא בנות שבט שלם שהצטיינו בתכונה זו.
אפשר אף להעלות את ההשערה שייחוס יופי חיצוני לבנות אָשֵׁר מבטא מבחינות מסוימות גם יופי פנימי וחכמה שהיו מצויים בקרבן, כפי שהדבר מתגלם בדמותה של שרח בת אָשֵׁר. אישה זו מוזכרת כמי שגילתה ליעקב שיוסף חי, גילתה את סוד הגאולה וגילתה למשה קודם יציאת מצרים את מקום הימצאות ארון יוסף. היא האריכה ימים וזוהתה עם האישה החכמה מאבל בית מעכה שהצילה את העיר בחכמתה (שמואל ב', פרק כ), וזכתה לפי מקורות שונים להיכנס לגן עדן בחייה (ראו אגדות ותולדותיהן, עמ' 56–63, 218–219). וכן בנות אָשֵׁר מתוארות בהמשך המקור ב"מדרש אגדה", כפי שניווכח, כנשים שנבחרו לשמש מתווכות, ומשתמע שעלה בידיהן לקצור הצלחות בתחום הזה.
נשואות לכוהנים ומלכים
נעבור עתה להתייחס לקטע הבא בדרשה ב"מדרש אגדה": "ועל זה אמר 'וכימיך דבאך' (דברים לג, כה), ומתרגמינן 'וכימי עולמיך תוקפך', ללמדך כי הזקנה של שבט אשר היה נאה וחזקה כנערה (כצ"ל) של שאר שבטים". מקור דרשה זו המטעימה שנשות שבט אָשֵׁר הזקנות נותרו ביופיין אינו ידוע. רעיון זה מעורר הד ברור לנאמר בספרות חז"ל בנוגע לשרה אמנו שיופיה לא סר ממנה בערוב ימיה ושהייתה אז כצעירה מבחינת נויה (ראו תורה שלמה לבראשית כג, א). כמו כן אזכור הנשים הזקנות של שבט אָשֵׁר הוא בעל עניין מיוחד על רקע שיוך אריכות ימים לשרח בת אָשֵׁר.
נעיין מעתה בחלק הבא של הדרשה ב"מדרש אגדה": "והיו נשואות למלכים והיו מתפייסים להם, כדכתיב 'מאשר שמנה לחמו' (בראשית מט, כ), אין 'לחמו' אלא אשה, שנאמר 'כי אם הלחם אשר הוא אוכל' (שם לט, ו), והיו בנותיו נשואות למלכים, ואם היה כעס למלכים עליהם, היו מתרצים בשביל בנותיהם".
קטע זה מיוסד על הדרשה הבאה בבראשית רבה (עא, י, עמ' 835): "'ובני אשר ימנה וישוה' וגו' 'הוא אבי ברזית' (דברי הימים א' ז, ל-לא), ר' לוי ור' סימון ר' לוי אמר שהיו בנותיהן נאות והיו נשואות לכהנים שנמשחו בשמן המשחה שמן זית, ר' סימון אמר שהיו בנותיהן נאות והיו נשואות למלכים שנמשחו בשמן זית". לפי דרשה זו בנות אָשֵׁר נישאו לכוהנים ומלכים, ובהתאם לנאמר בבראשית רבה ע, טו הנזכר לעיל, היו אלה בני לאה. כמו כן, אנו למדים שהדרשה בבראשית רבה צט, יב שנזכרה לעיל ולפיה בנות אָשֵׁר היו ראויות למלכות, שיטה שהקטע הראשון ב"מדרש אגדה" הולך בעקבותיה, היא בהתאם לדעת רבי סימון.
אם בפתח הדרשה ב"מדרש אגדה" נאמר שבנות אָשֵׁר היו ראויות למלוכה, בקטע זה בדרשה זו מוזכר שהן היו נשואות למלכים בפועל. השוני נובע מהישענות על מקורות שונים, ולמרות שבתחילה נאמר שהן היו ראויות למלוכה בלבד, מתיאור הדברים עצמם ניכר שהיו נשואות למלכים.
שתדלניות ומתווכות
נדון עתה בקטע האחרון של הדרשה ב"מדרש אגדה": "לכך נאמר 'פגעיאל בן עכרן' שכל מי שהיה עכור שהוא חייב מיתה למלך, כמו שנאמר 'יעכרך ה'' וגו' (יהושע ז, כה), היתה בתו מבקשת עליו רחמים לפני המלך, ומוחל לו, ואין 'פגעיאל' אלא לשון בקשה ותפלה, שנאמר 'ויפגע במקום' (בראשית כח, יא), ואומר 'אל תפגע בי' (ירמיה ז, טז), לכך נאמר 'פגעיאל בן עכרן'".
מצוי כאן קישור בין השם פגעיאל בן עכרן לבין המוטיבים הנסבים על בנות אָשֵׁר. אנו שומעים שבנות אָשֵׁר שימשו בעתים נצרכים בתפקיד של שתדלניות ומתווכות לפני הרשויות, דבר הנלמד בגזרה שווה. מקור הדרשה לפיה הלשון "פגיעה" היא תפילה הוא בבבלי ברכות (כו ע"ב), שם נזכר: "יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר 'ויפגע במקום וילן שם' ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר 'ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי'".
למרות שהמילה "פגיעה" משמעה תפילה, מהקשר הדברים ב"מדרש אגדה" מתברר שמדובר פחות בנשיאת תפילה ממשית, ויותר בפעילות של שתדלנות. נראה בבירור לומר שהכוונה שבנות אָשֵׁר היו כפי שהעלינו נשואות למלכים, שהיו מצאצאי לאה.
יש לציין כי עיקר הקטע ב"פענח רזא" על פגעיאל בן עכרן מתייחס לקטע האחרון ב"מדרש אגדה": "'לאשר פגעיאל בן עכרן'. שאשר הי"ל [=היו לו] בנות יפות, וכל שהי' עכור ומחויב ראשו למלכות היו בנותיו מפגיעות ומבקשות רחמים מהמלך ומחל לו".
אפשר לסכם ולומר כי שרח בת אָשֵׁר, שנודעה לפי ספרות חז"ל בחשיבותיה ובפועליה הענפים, היוותה מבחינות מסוימות אב טיפוס ודגם לנשות שבט אָשֵׁר שהיו נשואות לכוהנים ולמלכים.