כלל יהודי ידוע אומר ששואלים ודורשים בהלכות החג שלושים יום קודם החג-ובעיקר כשהכללים של אותו החג, כמו למשל חג הפסח, מרובים ומורכבים. ישראלים ידועים גם הם כמי שאוהבים לדרוש ולחקור במופלא מהם, אך במקרה של הישראלי הממוצע נדמה שיש לו יותר דרישות מחקירות.
נכון שמבחינת הכתיבה ניתן לכתוב את המילים דרשה ודרישה אותו דבר, אך במציאות החיים היום-יומית הדמיון העיקרי הינו שנראה שגם הדרישות וגם הדרשות לא נגמרות. כל השבוע יש לכולם דרישות עד השמיים, וכשהשבוע מתקרב לסוף יש לכל בית-כנסת לפחות אדם אחד שדורש על תורה מן שמיא- ומקשר אותה בדרך מקורית למה שקורה בעלמא הדין.
מעניין שבמשך השנים הרבה אנשים חקרו בדרשה קטנה רעיונות גדולים - ובמעבר מהיר מאז להיום נראה שאנשים רבים דורשים להפוך פרטים קטנים לחקירות גדולות והכל מתחיל ממילה שמישהו אמר בחדר סגור שבדרך מופלאה כלשהי התגלגלה והגיעה לידיעת כל המדינה.
זה רק מוכיח כמה כוח יש למילה ולדיבור ובמיוחד שהמדבר הוא אדם רב השפעה. לפעמים מרוב דיבורים ודרישות שנשמעים ונחקרים מדי יום ביומו נוצרת תחושה שמרוב הצורך הטבעי של אנשים להביע דעה ולהשמיע אותה בכל מקום ואתר(למשל כיפה) שמציע להם לעשות זאת- הם מתמקדים בעיקר בעצם הדיבור ולא בתוכן או במהות.
אז אם כולם רק מדברים ולא מבינים על מה- אולי הגיע הזמן לנסות משהו חדש- ולהתחיל לעסוק בדברי חכמה יהודית מהימים ההם כדי להבין מה שקורה בזמן הזה- בדרך מקורית ותמציתית לשם שינוי ושמירה על ערנות המאזינים לדרשה- אינה מנסה לסכם את כל התורה כולה על רגל אחת(כי בינינו אף דרשן לא יכול לעמוד בזה) ובמקום זה להתמקד ברעיון תורני שמדבר אל הקהל ולא בהכרח עליו- ומעביר מסר אחד ומיוחד למקסימום אנשים במינימום זמן.
אם ניקח לדוגמה דרשה על שנות הרעב במצרים- לעומת שנות השפע שנשכחו- אפשר לבחור בכלל הידוע: דיבורים כמו חול- ואין מה לאכול ומי אשם בזה ולמה דרך שבעים צלחה ולרעבים אין אפילו צלחת- אבל במקום להתמקד בהתחכמויות חינניות ככל שיהיו אפשר למעט בדיבור על ההווה ולזכור את חכמתו של יוסף מספר בראשית ובהמשך את מנהיגותו של משה רבנו שזכה בחסדי שמיים להביא לישראל את כל הטעמים שבעולם במן אחד קטן.
אז איך אפשר להפוך כך נושא מהתורה לדרשה מוצלחת? איך הופכים משפטים מהעבר לדרשה מקורית בפני חבר מושמעים חמורי סבר- ששופטים בחומרה את הדרשן התורן עוד לפני שפתח את הפה? פשוט.
מביאים לפניהם בפרק זמן ממוצע של בין שבע דקות מינימום לעשר דקות מקסימום רעיון- הצגת הרעיון- הרחבת הרעיון- שאלה/בירור הרעיון ותשובה- סיכום.
וזה מה שצריך כדי להגדיר מסגרת זמן לדבר-תורה ממוצע בבית כנסת מן המניין. חושבים שזה הכל? לא בדיוק. צריך לעשות עוד כמה דברים קטנים, כמו למשל: להקפיד על התמקדות ברעיון אחד ולא יותר, לדעת להתאים את הדרשה לקהל על ידי שיוך נכון של כל מי שנמצא בו, לשלב מעט הומור יהודי משובח, ובעזרת השם ועוד כמה צעדים פשוטים המרכיבים יחד שיטה מקורית ששמה "נאה-דורש"- אפשר להצליח להעביר דרשה בלי להסתכן בועדת חקירה על פי דרישת הקהל.
אגב השיוך של הקהל בהתאם לדרשה כדאי לזכור כלל יוצא-מן הכלל: "אם ידוע מראש בפני מי נדרוש, עם הכנה בהתאם את הקהל נכבוש. (וכדאי להפוך זאת לעיקרון קדוש)"
אז מה נשאר לעשות לפני השבת הבאה? למצוא נושא בפרשה, לשאול שאלה לבירור, ואחר-כך להכין דרשה ולהעביר אותה בציבור. ולהיות מאלה שעליהם נאמר בעזרת השם- "נאה-דורש ונאה מקיים".
הכותב הוא עיתונאי ועורך ומגיש חדשות ברדיו קול-חי
המעוניינים להזמין את החוברת "נאה-דורש" שיצאה לאור במהדורה ראשונה מוגבלת בדפוס פרסומי ישראל בע"מ- מוזמנים לשלוח מייל עם פרטים אישיים לדוא"ל: naedoreshrel@gmail.com או הודעה פרטית בדף הפייסבוק של אריאל שרפר