דפנית,
השנה היית יכול להיות גאה בי. השנה לקחתי (בגללך. או אולי, בזכותך) בפעם הראשונה בחיי, עזרה בנקיון הבית. אני, שלא נתתי לאף אחד לשטוף כלים או לקפל כביסה עבורי, הפקרתי את המקרר הפעור לידיים זרות. את בטח צוחקת עלי עכשיו. מי שישמע.. מקרר! אבל את יודעת כמה קשה לי לשחרר. בשיחות שאני עושה איתך בראשי אני כבר שומעת את התגובות שלך.
היית אומרת לי: יופי. הגיע הזמן.
והייתי עונה לך: אבל היא עבדה נורא לאט.
היית משיבה: אז מה, הזמן שלך שווה יותר.
הייתי אומרת: אבל הייתי עושה את זה בחצי מהזמן שלקח לה.
והיית מחזירה לי: תחשבי על מה שתספיקי בזמן שמישהו מנקה בשבילך. מישהו אחר בעולם יכול לעשות את מה שאת עושה באותו רגע יותר טוב ממך?
טוב, נו. את צודקת. את תמיד צודקת. בחכמת החיים התבונית שלך, בפשטות ובישירות שבה ידעת מה נכון לעשות. בלי להתלבט ובלי למשוך החלטות לאורך זמן.
דפנית, הקול שלך כל כך חסר לי. את לא מתארת לעצמך כמה. אין אף אחד בעולם שידבר איתי על מחקרים רפואיים במבטא פולני כבד, לשם השעשוע, או ינחם אותי על הר הכלים העצום ששוכב לו בכיור, והפעם במבטא רוסי עמוק.
לעולם לא אבין איך בזמן הדחוס שלך תמיד היה לך זמן. זמן למה שרצית. איך, למען השם, הספקת ביום אחד מה שאדם רגיל הספיק בשבוע? איך מצאת לך את הזמן לקרוא ספרים, לתפור להנאתך, להשתתף בחוגי תאטרון ומחול ולצאת לחופשות רומנטיות כל כמה זמן?
בכל פעם שאפשרתי לעצמי משהו מאלה, תמיד היה משתרבב לשם זנב של אשמה. תמיד היה משהו חשוב יותר לעשות. מאיפה הפינוק הזה, לשבת באמצע יום ולקרוא ספרות יפה?
משהו זז בי, דפנית. חייבת לומר לך. וכואב לי כל כך שאני לא יכולה לספר לך את זה בארוחת הבוקר החודשית שלנו. היית גאה בי. בלי מילים דביקות, מתחנפות, ורדרדות. היית שמחה עבורי באמת. היית שמחה שטוב לי, שאני דואגת לעצמי, שאני נותנת לעצמי פנאי. פנאי לא היתה מילה גסה עבורך. היא היתה חיונית כמו מים, כמו חמצן, כמו אור השמש.
מתגעגעת לארוחות הבוקר שלנו. מדהים אותי שאני לא זוכרת אף שיחה מעשרות השיחות שהיו שם, מעל החביתות, האבוקדו והלחם. לא זוכרת, אבל נותר בי רושם מלא, כבד ויצוק מכל מה שהיית, והוא חקוק בי עמוקות. השיחות האלו הולידו אינספור תמרורים דפנאיים פנימיים, ואני מוצאת את עצמי משתמשת בהם שוב ושוב. תוהה לעצמי, לפעמים, מה את עושה עם האנרגיות העליזות שלך שם למעלה ונזכרת במה שכתבת לי. "אם אוכל לחזור ולספר לך מה אמרו על זה בשמים, כשאגיע לשם, אשלח לך ינשוף". מחכה לינשופים.
פנינה