יעקב נייהוז, או כפי שהוא מכונה מילדות ינקי, הניח את ראשו על אבני הכותל שזה עתה שוחרר והחל לבכות. אך הדמעות שזלגו מעיניו לא נבעו מהתרגשות על המפגש הדרמטי והמחודש עם המקום אליו ערג עם ישראל 2,000 שנה. בכיו נבע מלב שבור כי היה בטוח שלא הצליח לקיים את שהבטיח לאשת חברו הטוב ונאלץ שוב להיפרד ולהיקרע מאהוביו, בדיוק כפי שאירע לו כילד בשואה.
כבר כשנכנסנו בפתח הדלת של בית משפחת נייהוז בשכונת בית וגן בירושלים, הרגשנו את החשש באוויר. ינקי לא רצה לקיים את הראיון הזה, ולא רצה זו בהחלט לשון המעטה. לדבריו, רק בעקבות מכבש לחצים מצד ילדיו הוא נאות לספר בתקשורת את קורות חייו הסוערים, שעד כה היו ידועים לבני משפחתו וחבר מרעיו בלבד.
עם זאת על אף החשש, מיד עם פגישתנו הוא קיבל אותנו בחיוכו הרחב והציע כמיטב המוסרת של משפחת נייהוז, איך לא, דברי מתיקה. הוא פנה לחדרו החליף את חולצתו ולאחר מספר בדיחות מצדו, שיצרו אווירה קלילה. התחלנו לצלול לתוך סיפור חייו המרתק.
הוא נולד ב-4 למארס 1939 בעיר ברטיסלבה שבצ'כוסלובקיה והיה בנם השני והקטן של ארנה (חוה) ומרדכי יהודה ואח לליפא-ליאו שנולד שנה וחצי לפניו. ימים ספורים לאחר לידתו, הכריזה סלובקיה על עצמאותה ובעקבות זאת פלש היטלר למדינה. או כפי שהוא מתאר זאת, "נכנסו בנחת כי הם הרגישו בבית".
באותה שנה מנהיג סלובקיה היה כומר אנטישמי בשם יוזף טוסו, שהקים את 'הלינקה גארדה', משמר ששיתף פעולה ושירת את גרמניה הנאצית על אדמת סלובקיה. המשמר, שנקרא על שמו של אנדריי הלינקה שאותו החליף טוסו שנה קודם, אומן על ידי האס אס ובשנת 1942 נטל חלק פעיל בגירוש יהודים למחנות ריכוז והשמדה בפולין.
"נולדתי במוצאי שבת אחרי קריאת המגילה בפורים", הוא מספר ל'כיפה', "לאמא שלי אמרו שהיא קיבלה משלוח מנות מאוד יפה". הברית של ינקי הקטן התנהלה בזמנה וכסידרה, אך את החלפת התחבושות המוהל כבר לא יכל לבצע, "מכיוון שאז כבר החלו היהודים בסלובקיה לסבול מהנאצים".
ביום כיפור בשנת 1941, התפלל אביו של ינקי בבית הכנסת ואמו שמרה עליו ועל אחיו בביתם. "פתאום הגיעו אלינו הביתה חיילים", הוא מספר "ונתנו לנו צו שתוך 24 שעות עלינו לפנות את הבית. אמא שלי מיד רצה לבית הכנסת ובפנים חיוורות סיפרה זאת לאבי".
לאביו של נייהוז הייתה חנות ממתקים ומולה שכנה מפקדה של משמר הלינקה, "הלינקה גארדה האלה היו באים כל יום לחנות של אבא שלי ואומרים לו: 'נייהוז תן לי סוכריה, תן לי שוקולד'. יום אחד הם באו אליו ואמרו לו: 'נייהוז שים את המפתחות ותסגור את החנות'. אבא שלי אפילו לא לקח את הכסף שהיה לו בקופה ואמר לאמא שלי: 'אל תדאגי יש לי מפתח רזרבי'. עד כדי כך הוא היה תמים".
כיום, על מקום חנות הממתקים המשפחתית, שוכנת לה שגרירות הונגריה בסלובקיה. מדינה שהילד ינקי ואחיו יכירו מקרוב ובנסיבות טראגיות בשנים הבאות.
ינקי הקטן עם משפחתו בתקופת השואה. באדיבות משפחת נייהוז
ההורים לבית משפחת נייהוז החלו לחפש דירה אחרת ולבסוף מצאו מקום אצל אחת המשפחות היהודיות שלבעל הבית הייתה תעודה מיוחדת של 'עובד נצרך' ששמרה עליו מפני גזירות הנאצים. ההורים ושני ילדיהם שהו שם כשנה, שבמהלכה נלקחה סבתו של ינקי וחמישה מדודיו למחנות ההשמדה. "אחד האחים של אבי, הצליח להזהיר אותנו שאם לא נברח מהר גם אנחנו נלקח לשם ונושמד".
ספונג'ה בליל כל נדרי
מרדכי יהודה הצליח להשיג פתק מרופא שמאשר כי ילדיו חלו בטיפוס, מחלה קשה במערכת העיכול, וכך הצליחו למשוך חודש נוסף. "זמן מה אחר כך", מספר ינקי, "לקחו אותנו לתחנת משטרה. הוריי נכנסו לתחנה ואחי ואני נשארנו ברכב עם שומר סלובקי. אחי היה כל כך נרגש והוא התחיל להקיא ולעשות את צרכיו במכנסיים, עד שהשומר נבהל מכיוון שחשב שיש לו טיפוס והוא פשוט ברח ונכנס חזרה לתחנה בבהלה. בעקבות המקרה שחררו אותנו מהר והורו לנו לחזור הביתה".
בסופו של דבר נייהוז האב לא הצליח להאריך את אישור מחלת הטיפוס מהרופא ובשנת 1942 החליטה המשפחה עם ינקי וליאו הקטנים, לברוח להונגריה שם העניינים היו רגועים יחסית באותה תקופה, אך לא לאורך זמן.
"בלילה הראשון של הסליחות ובליל כל נדרי", מספר נייהוז בהתרגשות ובקול רועד, "הוציאו את כל הנשים מבית הכנסת כדי שיעשו ספונג'ה למדרכות ברחובות". עבור ינקי הקטן הוצאת הנשים, ביניהן גם באות בימים, בליל יום הכיפורים הייתה השפלה גדולה שנצרבה במוחו הצעיר לעד. "בליל כל נדרי! זה היה נורא ואיום"!. הוא אומר כשדמעות בעיניו ומספר שלימים הצליח להשיג תמונה, בה תועד אירוע דומה שאותה הוא שומר עד היום.
נשים יהודיות מנקות מדרכות ביום כיפור. באדיבות משפחת נייהוז
זמן קצר לאחר שברחו להונגריה, חווה ינקי את הפרידה הראשונה והכואבת של חייו. סבו העמיס את האחים על עגלה ולקח אותם לכפר שלו. "ושם נפרדנו מההורים שלנו, אך מאחר ואת אמא פגשנו לאחר המלחמה, זו הייתה בעצם הפרידה מאבא, אותו ראינו בפעם האחרונה לפני שנלקח ונרצח ע"י הנאצים".
בכפר שמר עליהם הסב מכל משמר והחביא אותם בתוך חדר, ממנו לא הורשו לצאת במשך יותר מחצי שנה, פן יתגלו ויילקחו למחנות ההשמדה. "הייתה לנו בת דודה בשם בלה ורק בפעמים שהיא הייתה באה יצאנו מהחדר ושיחקנו איתה. פעם אחת שמענו דפיקה, ובנוהל הרגיל נכנסנו מייד לחדר. לאחר כמה רגעים שמענו את קולה של בלה ופרצנו החוצה בשמחה". להפתעתם הרבה, לא היה מדובר בבת דודתם האהובה, אלא בגויה מקומית שהלשינה על הילדים המוסתרים. "לקחו אותנו למשטרה המקומית ואיכשהו במאמץ רב סבא שלי הצליח להסדיר את השהות שלנו ולא לקחו אותנו ממנו".
באותה תקופה נקשר ינקי לבן דוד נוסף שהתגורר באותו הכפר. "קראו לו מישי", הוא מספר בהתרגשות, "ומשום מה מאוד מאוד אהבתי אותו. הוא היה קומוניסט, עבד בכל מחנות העבודה וחזר מידי פעם הביתה".
"פעם אחת", נזכר ינקי בעצב בפעם האחרונה שנפרד ממנו. "הוא היה בבית בשבת וכשהוא היה צריך לחזור, ליוויתי אותו עד סוף הכפר. ביציאה מהכפר השביל התעקל ואני זוכר את זה כאילו זה היה היום, איך אמרתי לעצמי 'עוד רואים אותו, עוד רואים אותו'. מישי נפטר לבסוף באחד ממסעותיו ממחלת הטיפוס וכך חווה ינקי, עוד לא בן 4, פרידה כואבת נוספת.
ברכת הבנים האחרונה של סבא
מעבר לפרידות, ינקי ואחיו ניצלו מספר פעמים מציפורני מחנות ההשמדה של הנאצים. "פעם אחת היה רכב, שכולם היו בטוחים שהוא לוקח ילדים למקום מבטחים. סבא שלי התחנן שייקחו אותנו, אבל אמרו לו בשום פנים ואופן מכיוון שלא היינו ברשימה". סבא שלו, כך הוא מתאר, ממש בכה השתטח על הרצפה והתחנן אך ללא הועיל. "אף לא ילד אחד חזר מהטרנספורטר הזה!". הוא מספר בהתרגשות, "כולם נרצחו ואנחנו ניצלנו".
בוקר אחד, סבם של שני האחים העיר אותם מוקדם, נעל להם נעליים חדשות שהזמין אצל הסנדלר והלבישם בסוודרים חדשים שקנה עבורם. אותו הבוקר לא היה שגרתי, "סבא בירך אותנו בברכת הבנים 'יברכך ה' וישמרך', ליווה אותנו לרכבת ושוטר הונגרי לקח אותנו לבודפשט". זו הייתה הפעם האחרונה שראו את סבם האהוב.
הפרידות, כפי שיתברר בהמשך במלחמת ששת הימים, היו טראומות קשות שנצרבו בנפשו של ינקי. לימים, כשבגר והפך בעצמו לאב לילדים, מצא נייהוז באורח פלא את מצבת אביו. תחושת העצב הרבה על הפרידה בטרם עת, הוקלה במעט והוא מצא לכך ביטוי גם בשיר מיוחד בשם 'אבנים', שנלקח מספרו של הסופר והמשורר יעקב ברזילי.
תמונת מצבת אביו של ינקי משפחת נייהוז
ינקי וליאו נאסרו בבית הסוהר עד שבאורח פלא פדו אותם והם נשלחו למשפחה יהודית. "גברת רייך שאירחה אותנו עם משפחתה, הפכה לימים להיות הגננת של הבת שלי כאן בירושלים". לאחר תקופה מסוימת, אותה העבירו בחדר קטן פן ייתפסו, הם נלקחו למוסד מיוחד בו שהו ילדים שלא היו להם מסמכים מתאימים, מסמכים שהיוו עבור רבים מעין חבל הצלה מידי מכונת ההשמדה הנאצית.
האחים הצליחו לברוח פעם אחת מהמחנה, אך לרוע מזלם הגיעו לאזור שממנו יצאו רכבות עם ילדים היישר לאושוויץ. לבסוף, הם הועלו משום מה על רכב שלקח אותם משם הוביל אותם בחזרה למחנה ממנו ברחו וכך חייהם ניצלו פעם נוספת.
השנים חלפו וכשבעלות הברית החלו להפגיז ולהפציץ מטרות נאציות, ינקי וליאו ניצלו הזדמנות נוספת לבריחה מן המחנה. סמוך למוסד בו שהו, היה מפעל נשק שהופגז ובעקבות המהומה שנוצרה, הם ברחו וחזרו לבודפשט ונכנסו לגטו היהודי שם.
בגטו הם פגשו. ילדים של משפחה נוספת שהכירו מסלובקיה. ינקי מספר ש-"שילמו לשתי גויות שיחזירו אותנו לסלובקיה. הגויה שלנו ברחה עם הכסף ושלהם ניסתה להחזיר אותם. בסופו של דבר הם נתפסו ונשלחו למחנה השמדה שם נרצחו". וכך באורח פלא נוסף, מלאך המוות הנאצי לא הצליח לקפד את חייהם של שני האחים לבית משפחת נייהוז.
לקראת סוף המלחמה, כשהחבל סביב צווארו של השלטון הנאצי החל להתהדק, הצעידו ההונגרים את הילדים היהודים ברחובות בודפשט ואז אירע אחד האירועים המשמעותיים של ינקי הצעיר. "הגיע חייל הונגרי נאצי שהושיב אותי על בסטה בשוק ולקח ממני את הסוודר ואת הנעליים".
את החודשים האחרונים והקפואים של המלחמה, נאלץ הילד בן ה-6 להעביר כשהוא יחף וקופא מקור. לאחר זמן מה קפאו לו הרגליים והוא לא הצליח לדרוך עליהן, אחיו שעוד לא היה בן 8 סחב אותו על גבו במשך חודשים ארוכים.
כשהגרמנים החלו לברוח, ההונגרים השאירו את השניים במקלט מזדמן, לאחר שמפאת תשישותם לא הצליחו האחים הקטנים לעמוד בקצב הצעדות. "אני ואחי היינו ממש בתת משקל", הוא מספר, "לא היה מה לאכול וכל מה שהכנסנו לפה היה מים מהשלג שהפשיר, שאחי דאג להביא לנו למקלט".
יום אחד זה פשוט נגמר. חיילים רוסים נכנסו למקלט ולאחר שלקחו מכל הנוכחים את שעוניהם, שיחררו אותם לחופשי, בפעם הראשונה מבלי לפחד על נפשם. הדבר הראשון שעשו כולם היה לחפש מה לאכול, "ברחובות היו הרבה סוסים מתים, אז היו כאלה שבישלו אותם ואחי הצליח לתפוס גוש גדול של בשר שאותו אכלנו".
לאחר כמה ימים הופיע אחד משני הדודים של השניים שנשארו בחיים, ואסף אותם לביתו. מאחר והרגליים של ינקי היו במצב של קיפאון (" ממש ראו לי את העצמות"), הוא נלקח לרופא אמריקני שאמר שאת הרגליים צריך לכרות.
הדוד לא הסכים עם האבחנה ולקח את אחיינו לרופא רוסי. האחרון נתן להם משחה מיוחדת ואמר שזה כבר יעשה את העבודה. הדוד שלי, שעדיין היה רווק, התחיל למרוח לי את המשחה, אבל נפלו לי חתיכות בשר מהרגל. אז הוא חזר לרופא שאמר לו: 'טמבל שים את זה על פד גזה ותחבוש לילד את הרגל'. זה באמת מה שהוא עשה והמצב של הרגליים הלך והשתפר".
לאחר המלחמה אספו את כל היתומים. אמם, שחיפשה לשווא את בעלה שנרצח, שרדה את צעדות המוות ופגשה את שני בניה בסלובקיה. "שנינו היינו עם שחפת", מספר ינקי, "אז במימון הג'וינט שלחו אותנו לשוויץ, שם טיפלו בנו ונתנו לנו לאכול שומן חזיר, עד שהחלמנו". הוא חזר לסלובקיה ולמד בה עד כיתה ג' ובשנת 1949 במסגרת עליית הנוער, הם עלו ארצה.
הרבה שישקלעך, אך גם לא מעט אחריות
בארץ הם נלקחו למוסד חתם סופר (חלק מחוג חת"ם סופר הן קהילות חרדיות של יוצאי הונגריה וצ'כוסלובקיה), שם הזהירו אותם שינסו לקחת אותם למקומות אחרים. נייהוז מעיד שאף אחד לא ניסה לקחת אותו ואת אחיו לאף מקום, אך לאחר עשרות שנים גילו השניים כי הם אכן היינו מיועדים לעבור לקיבוץ בגליל העליון.
אמו של נייהוז אמנם שרדה את השואה הנוראה, אך לאור מה שעברה גידול הילדים היה קשה לה. לכן הם למדו והתגוררו במוסד שהיה מורכב מיותמים. חלקם מאב, חלקם מאם וחלקם משני ההורים.
לכל אורך הראיון, קשה היה שלא לשים לב להבדל הגדול שבין סיפורי השואה הקודרים למעשיות הארצישראליות העליזות והשובבות. 4 שנים בלבד הפרידו בין ינקי של הגלות לנייהוז של ארץ ישראל, אך ההבדל הוא בבחינת שמים וארץ. את הקשיים והטרגדיות באירופה הקרה והמנוכרת הוא השאיר (כמעט) מאחור ופינה מקום לפרק חדש ומלא הרפתקאות בארץ הקודש החמימה.
ינקי הקטן, שאז כבר היה בן 10, מעיד על עצמו היום שהוא שלא עשה חיים קלים למחנכיו, "לא הייתי צדיק גדול וקיבלתי לא מעט מכות על השישקלעך שעשיתי". לדוגמא הוא מספר ש-"פעם אחת נתנו לנו את התרנגולות של הכפרות וכסף, כדי שנלך לשוק העיראקי וימרטו להם את הנוצות. אמרת לחבר שבא אתי: 'מה ניתן להם כסף, נעשה את זה בעצמנו'. התחלנו למרוט את הנוצות אבל יחד איתן הורדנו את כל העור".
"או שהיה במוסד מזווה גדול עם כדי חלב", הוא משתף בסיפור נוסף, "לא כל כך רציתי לשתות חלב כמו שהשישקלעך משך אותי, אז לקחתי קשים מתבן והעמדתי את כל הילדים בתור ליד החלון, כדי שכל אחד ישתה חלב מהכד".
מעשה שובבות נוסף שנייהוז נזכר בו הוא הפעם שהוא וחבריו נכנסו למקווה גברים בשכונת הבוכרים. "לבוכרים היה זקן כזה ארוך ולפני שהם טבלו הם היו מסתבנים בכל הגוף ושופכים על עצמם מים חמים שהכינו במיוחד בצד. אנחנו החלפנו להם את המים החמים במים קרים וכשהם גילו את זה, הם היו רצים אחרינו את כל הבוכרים".
למרות מעשי השובבות, ינקי מספר שהיה תלמיד טוב ששקד רבות בלימודי הקודש. לדבריו זו אחת הסיבות שהוא המשיך ללמוד במוסדות בהם שהה. עם זאת, מעבר למעשי הקונדס שעשה, בנייהוז פיעמה גם מידת אחריות רבה.
מעבר לשטויות, ינקי גילה גם אחריות. באדיבות משפחת נייהוז
באוגוסט 1953 הבחין ינקי, אז בן 14, בחבורת ילדים שמשחקים במוקשים שמצאו בשדה פתוח בקרבת מקום. מייד הוא הרחיק את הילדים מהמקום והזעיק חבלן שינטרל את המוקשים. מפקד משטרת המחוז העניק לו כאות הוקרה מתנה מיוחדת, שלשוה ספרי תלמוד מהודרים של המסכתות בבא קמא, בבא בתרא ובבא מציעא.
מישיבת 'החתם סופר' עבר נייהוז לישיבה נוספת, ממנה נזרק בעקבות תחרות ספורט בה השתתף ו'בטעות' גם זכה. לאחר מכן הוא עבר לישיבת מיר וקיבל חמש לירות על כל דבר תורה שהצליח להרשים את רבני הישיבה.
בשנת 1957 בהגיעו לגיל 18 הוא החליט, למרות החינוך החרדי שקיבל להתגייס לצבא. "באותה תקופה אחי היה בצבא ולאמי לא היה כסף כי היא לא עבדה והחלטתי להתגייס. הרגשתי מחוייבות גדולה לישיבה אז פניתי לרב שלי ואמרתי לו שאני רוצה להתגייס. הוא ביקש ממני להישאר עוד שנה כדי שאהיה גדול בתורה, אך אני סירבתי".
נייהוז התקבל לגרעין של עזרא והגיע לקיבוץ שעלבים שם נערך מחנה עבודה. אז לראשונה פגש בנערים מעט אחרים משהכיר, "כולם היו שם ילדים טובים שבאו ממשפחות מסודרות".
בשעלבים הוא פגש גם "איזה ייקה קטן בשם יעקב שהסתובב עצבני. שאלתי אותו: 'מה קרה?' והוא אמר לי שאין לו מזרן ואין לו איפה לישון. אמרתי לו" 'מה הבעיה אני אדאג לך למזרן'. לקחנו שקים מילאנו בקש והיה לנו מקום מקום לישון. זה כל כך מצא חן בעיניו שנהיינו חברים בלב ובנפש.
כמה שנים מאוחר יותר, כשהשניים שהו יחד בקיבוץ שעלבים, הגיעה בת דודתו של יעקב לביקור. "בסופו של דבר", מספר נייהוז, "אותה בת דודה הפכה להיות אשתי".
נייהוז כיום
בשנת 1962 התחתן ינקי עם חיה לבית ונדרולדה, שעבדה במשך שנים ארוכות בבית החולים 'ביקור חולים' ולאחר מכן בבית החלמה ליולדות. 55 שנים מאז שנישאו, ינקי זורח כשהוא מדבר על שותפתו לחיים ומכנה אותה "כמי שנתנה לו את הכוח להצליח בכל אשר עשה".
לינקי וחיה (77), נולדו 3 ילדים, ורד (53) מניר גלים, העובדת כמטפלת אישית, זוגית ומשפחתית, מוטי (50) מנהל באולפנת שעלבים ויעל (45) מחנכת בתיכון 'אהבת ישראל' בבית שמש. לשניים יש גם 16 נכדים ו-10 נינים.
בקיץ 57 התגייס נייהוז לנח"ל וגם במסגרת הצבאית הנוקשה הוא לא הצליח לשמור על פרופיל נמוך. "הגענו לתל השומר והתחילו להריץ אותנו", הוא אומר, "כולם התנשפו, אז אמרתי להם שאני אביא להם שתייה. החברים צחקו עלי ושאלו: 'איך תביא שתייה?', אז עצרתי לקשור את הנעליים כולם המשיכו לרוץ ואני הלכתי לשק"ם, קניתי ארגז שתייה והבאתי לכולם".
בטירונות הוא הכיר טירון שהפך לאחד מחבריו הטובים ועשור לאחר מכן, אף נאלץ להיפרד ממנו בכאב לב. "היה אתי בחור צבר ירושלמי מבית מסודר בשם אהרון אטינגר. יום אחד ראיתי אותו בחדר אוכל יושב נסער על זה שהאחראי על המטבח לקח לו את הסכו"ם. אז היינו טירונים וכולם פחדו ממת"ש (משפטים צבאיים על ציוד שנעלם. מ"ו). אמרתי לו: 'סמוך עלי'. ניגשתי אל הבחור מהמטבח שהיה דרגה מעלינו ואמרתי לו: 'כהן, אם אתה לא מחזיר את הסכו"ם אני אסרס אותך'. הוא היה בהלם החזיר את הסכין אך הגיש נגדי תלונה".
המ"פ ששפט אותו לא הבין איך טוראי מעז לומר מילים כאלה לטוראי ראשון שהשתתף במבצע סיני. בסופו של דבר הוא הסתפק בקנס של חמש לירות, שבאותו הזמן היה שווה ערך למשכורת חייל חודשית. "כך התחלתי את הצבא", אומר נייהוז.
לא עברו ימים רבים והטירון החדש ולעתים עז הרוח, נשלח לכלא 6. "הבעיה הגדולה שלי", הוא מעיד על עצמו, "הייתה שלא סתמתי את פה, כי לא היית מוכן להשלים עם עוולות".
לאחר סיום הטירונות עברו ינקי וחבריו לגרעין הנח"ל לקיבוץ שעלבים, שם עבד בפלחה. בסיום תקופת הקיבוץ הם חזרו לאימון המתקדם בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח. ינקי אומר ש-"גם שם לא ידעתי לסתום את הפה. היו לנו שיחות עם המ"פים שבחרו אליהם את החיילים".
הוא נכנס לשיחה עם אפרים חירם (פיחוטקה), שלימים היה למפקד הראשון של גדוד 202 מהצנחנים, השתחרר בדרגת תא"ל והיה לראש מועצת רמת השרון. "הוא שאל אותי איפה הייתי באימון הפרט, אז אמרתי לו שב-946. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו עד שהרס"ר הסביר לו שזה כלא 6. הוא שאל אותי איפה היית באימון הכיתה עניתי שוב שב-946. אז הוא אמר: 'טוב הבנתי, אתה אצלי בפלוגה'. פיחוטקה היה המ"פ ודן שומרון (שלימים היה הרמטכ"ל ה-13 של צה"ל. מ"ו), היה הסגן שלו".
"אני מאוד התחברתי לפיחוטקה ולדן שומרון. לא היינו חברים באותה תקופה, מכיוון שהם היו המפקדים שלי אך היה לנו קשר מיוחד. באחת הפעמים הוא העמיד את כולנו ואמר לנו: 'רבע שעה כולכם מגולחים'. כעבור רבע שבע כולם הגיעו מגולחים רק ואני הגעתי עם הזקן. הוא שאל אותי: 'מה זה?', אז אמרתי לו שלאבא שלי היה זקן, לאח שלי היה זקן ואפילו לאחותי היה זקן. אז אמר אמר לי: 'לך לך אתה, מי יכול עליך?' ושחרר אותי מהמסדר".
מוכר ממתקים, כמו אבא
לאחר השחרור, חזר נייהוז לתקופה קצרה לקיבוץ שעלבים, שם ביקשו ממנו לכהן כגזבר. הוא סירב להצעה והחליט לעזוב ולחזור לירושלים ליד אמו. "מעט לפני שעזבתי, הרב של הקיבוץ הרב מאיר שלזינגר, ביקש ממני שאעזור לו להקים ישיבה". כך כבדרך אגב, הוא מספר כיצד היה ממקימי ומייסדי ישיבת שעלבים.
שעלבים היא אינה הישיבה היחידה שהיה שותף בהקמתה. "לאחר מלחמת ששת הימים, פנה אלי הרב עמיטל וביקש ממני שאעזור בהקמת ישיבה בגוש עציון". כך בכדרך אגב נוסף, הוא סיפר כיצד חבר לחנן פורת, משה (מושקו) מושקוביץ' ואישים בולטים נוספים, להקמת אחת מישיבות הדגל של הציונות הדתית, ישיבת הר עציון.
גם הפעם, כפי שקרה בשעלבים, נייהוז סירב לבקשה שיעבור לגור בגוש עציון, מאחר ולא רצה להתרחק מאמו, במיוחד על רקע מעברו של אחיו לחו"ל, והמשיך לגור בירושלים.
במקרה או שלא, החיים גלגלו אותו לעסוק במקצוע משפחתי עתיק, מכירת דברי מתיקה. מספר שנים לאחר שעבד כעצמאי בתחום הציעו לו מחברת 'עלית' לקנות את העסק שלו וכך במשך שנים ארוכות הוא עבד בחברה הגדולה והמוכרת, עד שפרש לגמלאות בשנת 2004.
בכך, סגר נייהוז מעגל כשעשרות שנים לאחר שהלינקה גארדה סגרו את חנות הממתקים של אביו, הוא ניהל קריירה ענפה באותו מקצוע בדיוק, קריירה שנמשכת עד היום כתחביב, כשמידי שבת הוא מחלק סוכריות ושאר דברים טובים לילדי בית הכנסת.
ינקי כלוחם מילואים. באדיבות משפחת נייהוז
את שירות המילואים העביר ינקי באחד מגדודי החי"ר, "עד שבן דודה של חיה אשתי, הציע לי לחבור אליו לגדוד המרגמות בו שירת". הוא זומן לשיחת מג"ד ממנו ביקש לעבור אליו לגדוד. "אמרתי לו שאני טוב במרגמות, למרות שלא היה לי מושג". שירות מילואים אחד לאחר מכן, אותו קרוב משפחה עזב את הגדוד, "ואני נשארתי שם עוד שנים רבות ובמסגרת הגדוד לחמתי במלחמת ששת הימים".
מכתב הפרידה מאמא וההבטחה לאשתו של אטינגר
ימי הכוננות של לפני המלחמה הגיעו ולאחריהם תקופת ההמתנה. גדודי הסדיר והמילואים היו בעיצומם של אימונים מפרכים. "אנחנו היינו בצריפין", הוא מספר, "עד שאמרו לנו שאנחנו מתוכננים לצנוח באל עריש שבסיני. לקחו אותנו ליד פלמחים וקרעו לנו את הצורה לקראת הצניחה".
כאן עלה אחד הנושאים הכאובים בחייו של נייהוז, נושא הפרידות. מחשש שלא ישובו מהמלחמה המתרגשת לבוא, "אמרו לנו בזהירות שכדאי לנו לכתוב מכתבים ליקירים שלנו". נייהוז שחווה פרידות קשות מאביו, סבו ובן דודו, כתב בקושי רב שלושה מכתבים. "אחד לאשתי, שבו צחקתי אתה שאין לה מה לשמוח כי אני אחזור אליה. אחד לאחי, שביקשתי ממנו שידאג שלילדים שלי יהיה טוב יותר ממה שהיה לנו בתקופת השואה".
המכתב האחרון יועד לאמו. על אף שבסופה של מלחמת העולם השניה הוא התאחד עמה, הפרידה ממנה כילד בהונגריה הייתה קשה לו מאוד ובעת כתיבת המכתב הוא חש זאת שוב. "מכתב הפרידה לאמא שלי היה הדבר שהכי ציער אותי. כל הזמן חשבתי מה יהיה איתה אם חלילה יקרה לי משהו".
לילה לפני מועד הצניחה באל עריש, העירו את חיילי הגדוד באמצע הלילה והודיעו להם כי חל שינוי בתכנית- עולים לירושלים. "עלינו לירושלים דרך עין כרם והגענו לבית הכרם, שם שוחחנו עם בני המשפחה ועדכנו אותם בנעשה איתנו".
שם בבית הכרם, ביקשה אשתו של חברו הטוב אטינגר לשוחח עם נייהוז. "אטינגר, זה שגנבו לו את הסכו"ם, דיבר עם אשתו אסתר בטלפון. והיא ביקשה לדבר אתי ואמרה לי: ינקי תעשה לי טובה, אתה יודע להסתדר אז תשמור לי על אהרון' ואני למרות שמה כבר אני יכול לעשות, אמרתי לה בביטחון: 'בטח! אני אשמור עליו".
נערכים לכניסה לעיר העתיקה. באדיבות משפחת נייהוז
ביום רביעי כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967) הודיעו לפנות בוקר לחיילי הגדוד להתארגן לכניסה לעיר העתיקה. "יצאנו בשני אוטובוסים. אחד הוביל אטינגר ואת השני הובלתי אני כי שנינו גדלנו בירושלים".
נייהוז מספר שעד לכניסה לעיר העתיקה הם לא נתקלו בהתנגדויות כלל, "נכנסנו לרחוב צלאח א-דין ונסענו לכיוון העיר העתיקה כמו מלכים. פתאום מאחת הכניסות לבתים קפץ חייל ישראלי וצעק לנו לקפוץ מהאוטובוס ולהתפזר. הירדנים פתחו באש דווקא על האוטובוס השני שהיה מאחורינו. מייד קפצנו החוצה וחברנו לגדוד נוסף שהתארגן להיכנס פנימה".
"השבנו אש למקורות הירי", הוא מתאר את שאירע סמוך לכניסה, "ומהירי הירדני על האוטובוס השני נפצע אטינגר, שהייתי אמור לשמור עליו, באורח קשה. לאחר כמה זמן ביקשו מאחד הקצינים ממני ומעוד לוחם לחזור לאוטובוס שלנו כדי לבדוק שלא נשארו פצועים מאחור. הגענו לשם בזהירות ולא מצאנו אף אחד".
"מאוחר יותר", הוא ממשיך לספר, "האוטובוס שלנו קיבל בזוקה והוא נשרף כליל עם התפילין שלי בתוכו" רגעים ספורים לפני שנכנסו בשערי העיר העתיקה, נמסר לנייהוז שחברו הטוב אטינגר, נהרג כתוצאה מהירי. הלוחם הוותיק מספר כי הוא היה בהלם, "אך התארגנו להיכנס לעיר העתיקה ולא היה לי באמת זמן לחשוב ולעכל את זה".
כל הלוחמים התארגנו בשורה וחלו לצעוד לכיוון שער האריות עד שנכנסו לעיר העתיקה. ינקי מציין כי בשלב זה לא נורתה כל יריה מהצד הירדני וכי מלבד כמה גופות בצד הדרך ואוטובוס שרוף, הכניסה הייתה מהירה וחלקה, "הגענו להר הבית ושמענו את מוטה גור מכריז: 'הר הבית בידנו'".
בוכה על החבר שנפל. באדיבות משפחת נייהוז
המג"ד, שסיפר לנו על ההרוגים והפצועים בהפגזה שחווינו, הוביל אותנו לכותל. נייהוז מספר שבאותם רגעים לא חשב יותר מידי על המשמעות של להגיע למתחם הכל כך סמלי עבור העם היהודי. "כשירדתי לשם", הוא אומר, "וכשהבנתי שאטינגר איננו ומה אני אגיד לאשתו אסתר, בכיתי על אבני הכותל וזו התמונה שהצלם רובינגר צילם אותי ושרואים גם בסרטון של ארכיון צה"ל".
"למחרת נכנסנו לשועפט וביקשו מאיתנו לפנות משפחה ערבית ששכנה לידנו. בזמן שפינינו אותם המשפחה הרימה ידיים ואני לא יכולתי לראות את זה, אז אמרתי להם שיורידו את הידיים ושילכו בצורה רגילה. ראיתי על הפנים שלהם שהם מאוד הופתעו מהיחס הזה".
ביום שישי ה-9 ליוני, בעודו מעכל את הבשורה על מות חברו הטוב, כשהוא מנסה למצוא את המילים בהם ינחם את אשתו ויתנצל בפניה, הוא קיבל פתאום הודעה: "אטינגר חי! מיד נסעתי להדסה, שם פגשתי אותו ואז התפרקתי לגמרי ואמרתי לו 'פרא אדם. אתה חי למה בכיתי?"
יום לאחר מכן המלחמה הסתיימה ונייהוז, שלא חש את השמחה הלאומית הגדולה בזמן שחרור הכותל, נסע לרחבה המפורסמת פעם נוספת, הפעם כאזרח. "באותו הזמן של שחרור הכותל", הוא מסביר, "לא הרגשתי את הרגע ההיסטורי, כי כל הסיפור עם אטינגר פשוט אכל לי את הלב. הרגשתי שהייתה לי עליו אחריות ולא ידעתי איך אני יכול ככה לחזור לאשתו אסתר".מה שהאפיל על הרגש הלאומי, היה האבל הפרטי על החבר שחשב שנהרג והתחושה שלא מילא את חובתו כלפי משפחתו". עם זאת, "כמה ימים לאחר מכן הוצאתי אישור מיוחד לבקר בכותל ואז באמת הבנתי את המשמעות והתרגשתי מגודל המעמד.
שנים לאחר מכן, שירת נייהוז במילואים ואף לחם במלחמת יום הכיפורים ובשלום הגליל. "יום אחד כשהיינו כבר מבוגרים רצו לפרק לנו את הגדוד ולשלוח את כולנו הביתה. אני הלכתי למוישה וחצי (משה לוי הרמטכ"ל ה-12 של מדינת ישראל), שהיה אז רמ"ט פיקוד מרכז והייתי איתו ביחסים מאוד טובים, וביקשתי ממנו שיטפל בזה".
לדבריו, "הוא אמר לי: 'תשמע טוב. את כולם אני אסדר ורק אותך אני אשחרר'. מסתבר שהוא היה בתרגיל שהשתתפתי וראה שרצתי לחלק האחורי של הזחל"מ במקום לקפוץ ממנו. לבסוף הוא שלח אותנו לחטיבת החרמון, שם שירתנו עוד שנים ארוכות והרבה אחרי גיל השחרור מהמילואים".
ינקי וחבריו נדרשו לחתום על כל מיני סעיפים כדי שיאפשרו להם להמשיך ולהתנדב, "היינו צריכים לחתום שאנחנו מוכנים לעשות קוים ולשרת 40 יום ושאנחנו מוכנים לעבור את הגבול ועל הכל חתמנו רק כדי להיות עם החבר'ה".
לסיום, כאילו לא סיפר שטף גדול של סיפורים, עצובים ומצחיקים כאחד, מקנח נייהוז בסיפור מעניין נוסף, "יום אחד נסענו בגזרת לבנון ופגשנו כמה 'דוסים קטנים', הסדרניקים שמחכים למקלחת לפני שבת. החבר שלי, שלא היה דתי, אמר: 'דרוס כל דוס'. פתאום קפץ בחור צעיר ושאל אותו בכעס: 'למה אתה מדבר כך?' היום הוא הרב של מושב ניר גלים וגם החתן שלי".
אחת הסיבות שנייהוז לא שש להתראיין לכתבה, היא העובדה שמעולם הוא לא החשיב את עצמו לגיבור גדול. בנוסף לכך הוא מעט חשש שזה ישווה לו תדמית לא נכונה ובכלל, הוא ולא חשב שקורות חייו יעניינו את הציבור הרחב וצריכים להישמע ולקבל במה תקשורתית רחבה.
אך דומה שסיפורו, מתקופת ילדותו באירופה הנאצית ועד לחלקו בכיבוש ירושלים העתיקה, שוזר בתוכו סיפור של עם שלם. עם שידע לאורך ההיסטוריה לצחוק ולבכות, ליפול ולקום, לעבור שואה איומה עם רגליים קפואות על סף כריתה, ולבסוף להילחם על ארץ האבות, לשחרר את עיר בירתה, לבכות על אבני הכותל ולשמוע את הזעקה: "הר הבית בידנו".