מישיבת נתיב מאיר להפגנת שלום עכשיו

בפתיחה לספרו האוטוביוגרפי של הסופר הקולומביאני, זוכה פרס נובל לספרות, גבריאל גארסיה מארקס, "לחיות כדי לספר" נכתב: "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספר". נדמה שאברהם בורג בחר כך לספר את חייו. בספרו החדש "הנה ימים באים" בורג אורג את זיכרונותיו החתומים בו מהוריו; השואה, מצד האב, והטבח בחברון בתרפ"ט, מצד האם, יחד עם אופני זיכרונותיו וחוויותיו האישיות בשנות ילדותו בירושלים הישנה, בגרותו בישיבת "נתיב מאיר", שירותו הצבאי, השתתפותו במחאה ובהפגנות של "שלום עכשיו" נגד מלחמת לבנון הראשונה והיותו איש ציבור בכנסת ובשלל תפקידים אחרים, לכדי ספר נוקב ועדין, זועם וכן, חמוץ ומנחם.

הספר שרוקד "בין לבין", כזהותו שלו: "בין ירושלים לתל אביב, בין הקודש לחופש, בין המזרח למערב, בין ישראל לאירופה, בין מסורת לקדמה, בין המקום הזה לעולם הרחב, בין האובדן לתקוות ובין הישראליות ליהדות" (עמ' 268), אינו מסודר ומפורט וחסר בו רצף כרונולוגי קבוע לספר אוטוביוגרפי מהודק. הספר קופץ ממקום למקום, מחוויה לחוויה, מתובנה לתובנה, משיח לשיח, ומעניין לעניין. הספר - כמו הספרייה של בורג - הוא אסוציאציה מתמדת, מעורבבת, מתפלמסת. כקורא, מצאתי עצמי בספינה שעוברת מסע ימי מתיש ומורט עצבים בין מערבולות סוערת מחד, לשייט נינוח עמוס בשלווה, צחוק, רגיעה ושקט, מאידך.

מסבך המפגשים עם אנשים קרובים, הדיאלוגים עם החברה הישראלית והסיפורים המשפחתיים והאישיים עומדת דעה שמעוררת מחשבה, דיון והתעוררות מהקיבעון הפוליטי המקומי אל ניסיון משותף חדש בין הישראלים לפלסטינים. בורג משכיב על הספה של פרויד את הישראליות ומבקש להשמיע לנו את תבונותיו: "לא ניתן לבטל את נטיותיהם התוקפניות של בני האדם. הדרך להחליש את יצר ההרס והתוקפנות היא בחיזוק יצר הזיקה הרגשית והאהבה", אומר פרויד, ומשמעות של הדברים לדעת בורג, היא: "החלטה מדינית אסטרטגית מן המעלה הראשונה" (עמ' 222).

(צילום: יחצ, כריכת הספר)

בורג פורס את משנתו האסטרטגית במודל חדש שמבוסס על בית של שלוש קומות. בקומה הראשונה, תשתית של זכויות חירותיות שוות לכל בני האדם בלי אפליה בשל מין, גזע, מוצא אתני אמונה דתית או שייכות לאומית בין הירדן לים. קומת הביניים תחולק בין הדיירים. קרי, שתי מדינות ריבוניות שבמסגרתם יובעו הרצונות והערכים של הישראלים והפלסטינים, מדיניות החוץ והביטחון, הפנים והכלכלה. בקומה העליונה, מבנה של מערכת חוקתית משותפת שתסדיר את העניינים המשפטיים והאזרחיים. בורג דוחה את הציניקנים ומציע תקווה: "מישהו האמין אי פעם בגבולות פתוחים בין גרמניה לצרפת? בשלום בין ספרד להולנד? בהשלמה בין רוסיה לגרמניה?" (עמ' 231).

למרות דבריו, אני שואל, האם המודל הזה יכול להחזיק במזרח התיכון? - חוששני שלא. בורג מתעלם מההיבט הדתי, ההיסטורי ומהאיבה העמוקה שרוחשת בין הישראלים לפלסטינים ונופל למלכודות של תמימות. בורג מסתמך בהצגת המודל החדש על האדם כאדם, הומניזם טהור ונקי ומלא בתקווה, כשירו של שאול טשרניחובסקי: "שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת / זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח. / שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, / כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ." [מתוך: אני מאמין], ברם המציאות הפוליטית ששולטת במרחב כיום היא ציטוטי אמנת חמאס.

השפה של בורג היא אירופית, רציונאלית, אוניברסלית, פתוחה, מכילה ואסתטית מדי. לא ניתן להדביק את אירופה של אחרי שתי מלחמות העולם וההגות של יהדות ההשכלה הגרמנית שלפני השואה, למזרח תיכון מבעבע, חם, אנטי דמוקרטי, פונדמנטליסטי וכוחני. השפה כאן היא אחרת מהשפה של וינה האוסטרית.

למרות אי ההסכמה האישית שלי עם ההצעה של בורג, מצאתי שהספר חשוב ביותר משתי סיבות עיקריות; האחת, מצד הכותב עצמו, איש ציבור בולט שמילא שלל תפקידים ולא מתבייש לבקר את עצמו, להראות את עליבותו הפוליטית, לספר על כישלונותיו ויומרנותו, יחד עם ההשלמה והתיקון האישי, המסע המחודש אל עצמו, החיפוש התמידי, הספקנות, הסקרנות העזה וההשלמה עם אביו, ד"ר יוסף בורג. הסיבה השנייה היא שלל התכנים, המפגשים, התהיות, המחשבות, פתיחת הדלתות ליהדות מגוונת, מחבקת, רב תרבותית, והסיפורים שמתווים את הספר ויוצרים הד ייחודי, מרתק, מעניין, חזק, אמיתי, ויותר מכל, אנושי.

אברהם בורג, "הנה ימים באים", הוצאת דביר, כנרת, זמורה־ביתן, 285 עמודים, 69 שקלים.