מיהם אנשי השמאל שהפכו, או יהפכו ליקירי המגזר?

"רק חמור לא משנה את דעתו", זו אמירה המיוחסת לרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה דיין. אין מי שאף פעם לא שינה את דעתו בשום נושא, אך דומה שבהשקפה פוליטית, ובמיוחד במעבר משמאל לימין, הדבר קשה ונדיר מאוד המחוזותינו. עם זאת בחלוף השנים צצו מספר דמויות שבעבר שיקפו מעין תמונת מראה לאנשי המגזר הסרוג הקלאסיים וכיום הפכו ליקירי המגזר, או לפחות להרבה יותר נסבלים וקלים לעיכול עבורם. מי הם אותם אנשים? קראו בהמשך.

עירית לינור

(צילום: צילום מסך מיוטיוב)

לינור היא עיתונאית, סופרת, מתרגמת, תסריטאית, במאית ושדרנית רדיו ישראלית, הידועה בלשונה המשוחררת ובמילותיה החדות כתער. בראיון שנתנה לא מזמן לגלובס, היא סיפרה שמעולם לא הבינה מדוע מייחסים לה מעבר אידיאולוגי מימין לשמאל, שכן לטענתה מאז ומתמיד היא היתה ציונית ופטריוטית.

עם זאת, רבים סוברים שמאז שהחלה להיפגש בתכיפות, להגשה משותפת של התכנית 'המילה האחרונה' (ששודרה בגל"צ וירדה בינתיים מלוח השידורים), עם קובי אריאלי, ג'קי לוי וכמובן אורי אורבך ז"ל, חל שינוי בולט בדעותיה ולכל הפחות באמירותיה.

בשנת 2002 היא החליטה לבטל באופן מתוקשר את המינוי שלה לעיתון 'הארץ' בטענה שהוא הגיע "לשלב בו האנטי-ציונות שלו הופכת לעתים קרובות מדי לעיתונות מטופשת ומרושעת, וגם אם קשה לי להחליט מי משתיהן מפריעה לי יותר, נמאס לי לגמרי משתיהן".

בשנים האחרונות שחררה לינור מספר אמירות שבקלות יכולות להציב אותה כמועמדת לרשת את איילת שקד כאישה הראשונה של הבית היהודי. באותו ראיון בגלובס, היא אף הגדילה והצהירה כי "הארץ הזו לגמרי שלנו, הערבים הם הכובשים".

לחובבי השירה מצורף כבונוס, שיר שכתבה לינור כמחאה על תכנית ההתנתקות מגוש קטיף, אותו היא שרה בגל"צ בשנת 2005:

תנו לטרקטור לעלות

לשופל להניף

תשכחו מהתפילות

הורסים את גוש קטיף

אימהות ואבהים

קשישים ותינוקות

תעלו למשאית

או שתאכלו מכות

יאללה חברה מתפנים

נמצא לכם למקום

כאן לא יועילו לא קללות של רבנים

וגם לא טלאי כתום

לכן רק שירו שיר לפינוי

והיידה לארוז

לכן רק שירו שיר לפינוי

וילד, תעזוב את האגזוז.

ארי שמאי

(צילום: צילום מסך מיוטיוב)

דמות ססגונית וצבעונית אף יותר, היא דמותו של עורך הדין ואיש התקשורת ארי שמאי. כמי שהצביע בעבר למפלגת חד"ש, הוא מאשים ויורד לא פעם על השמאל הציוני בישראל. בעשור האחרון הוא מייצג את יגאל עמיר שהורשע ברצח יצחק רבין. בעבר, כשהסביר מדוע החליט לעשות זאת, הוא אמר כי "מעבר לזכויות האזרח שזה הנושא הבאמת חשוב בעיניי, השתכנעתי שהמעשה שלו לא שינה דבר ולא סיכל את השלום. מי שדפק את השלום זה השמאל הציוני. אם לא הייתי משוכנע בזה, לא הייתי מייצג אותו".

ב-2010 בחתונת אחיו של יגאל עמיר, ייחל שמאי לשחרור רוצחו של ראש הממשלה, לפחות עד בר המצווה של בנו, "אני אומר לכם, יום יבוא, ובבר מצווה של ינון הוא יהיה איתנו". ייצוגו של יגאל עמיר לא בהכרח מצביע על כך ששמאי הפך לאחד מיקירי המגזר, אך בהחלט מדובר באיש עם דעות מרעננות ומפתיעות בטח למי שמחזיק מעצמו כמו איש שמאל.

לפני כשנתיים מעט לאחר הבחירות, הוא יצא להגנתו של ראש הממשלה וטען בתוקף, בניגוד לאנשי שמאל רבים, שאמירתו של נתניהו לפיה "הערבים נוהרים לקלפיות", היא אינה גזענית ולגיטימית לחלוטין.

דנה ספקטור

(צילום: צילום מסך מיוטיוב)

למען האמת, לא זכורות יותר מידי אם בכלל, התבטאויות נציות של העיתונאית דנה ספקטור, או שינוי משמעותי בדעותיה הפוליטיות. אז מה בכל זאת הכניס אותה לרשימה? בדרך כלל אנשים ממהרים לכנות התבטאויות כאלו ואחרות כ"אמיצות", כשהן תואמות את השקפת עולמם. אך אומץ אמיתי הוא להביע את דעתך הכנה והאמיתית למרות שבסביבבתך חושבים אחרת, וזה בדיוק מה שעשתה ספקטור כשדיברה על פרשת אלאור אזריה, זמן קצר לאחר שהורשע בהריגת מחבל.

https://www.facebook.com/Buzznet.co.il/videos/716912198477681/

לפני כשבועיים, האשימו מספר עיתונאים כמו רינו צרור, ערד ניר ואטילה שומפלבי את אראל סגל על שידור סרטון טבע בערוץ 20 בו רואים חבורה של נחשים רודפים אחרי איגואנה ומנסים לבלוע אותה כשברקע קולות של עיתונאים התוקפים את נתניהו. לאותם עיתונאים הזכיר הסרטון, את סרטוני התעמולה הנאציים. דנה ספקטור, לא התבלבלה ויצאה להגנתו של סגל אפילו שהאשימו אותה שהפכה לחיים אתגר ועירית לינור, שני נציגים אחרים, פה ברשימה.

(צילום: צילום מסך)

אברי גלעד

(צילום: ויקיפדיה העברית)

אברי גלעד היה ידוע עד לפני מעט יותר מעשור, כאיש שמאל וחילוני מובהק. בדומה לעירית לינור, גם הוא החל לשדר ב'מילה האחרונה' בעיקר לצידו של אורי אורבך ז"ל, שלו הוא מייחס את מרבית השינוי שעבר עליו. בראיון לגלי ישראל הוא אמר זמן קצר לאחר מותו של אורבך, "אני חושב שחלק מהשינוי שעברתי בתפיסת עולמי, אורי רשום עליו ואני חייב לו אותו. אני הגעתי לשידורים שלנו כממונה על תיק השמאל וככל שהלך הדיאלוג בנינו והעמיק בשנים ראיתי כמה הדעות שבאתי איתן היו לא מספיק עמוקות, לא מספיק מנומקות, אוטומטיות, מחנאיות אבל לא באמת עומדות במבחן המציאות".

"בהתחלה נאבקתי בו, אחר כך פשוט נכנעתי. נכנעתי לשכנוע הפנימי שלו ולצדקה בחלק מטענותיו. אני לא אוחז בתפיסות עולמו, אני לא איש הבית היהודי אבל הוא גרם לי להתפכח מחלק מחלומות השמאל שאחזתי בהם ולראות את הדרך שבה הלכתי, כפי שהיא".

במה בדיוק התבטאה ההתפכחות של גלעד? באמירות כמו, "אני לא מאמין לפלסטינים בשיט", "בשמאלנות אין אהבת אדם", "עמדות השמאל הן ילדותיות" ובהתבטאות חדה כלפי ארגון שוברים שתיקה עליהם אמר: ''אני מתעב אותם, וזאת על אף שתמכתי בהם בהתחלה".

א.ב.יהושע

(צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

אברהם גבריאל יהושע בן ה-80, היה איש שמאל מובהק, היה יקיר אנשי השמאל והיה לאחד מאנשי הרוח הבולטים של השמאל הישראלי.

למה היה? בעיר בגלל הדברים הבאים: "מאז 1967 אני מאמין בחלוקת ישראל לשתי מדינות ובחלוקת ירושלים לשתי בירות. לקח הרבה זמן עד שהפלסטינים והישראלים הסכימו לשתי מדינות. ב־1988 ערפאת ראה את גלי העלייה הגדולים מרוסיה, והוא הכיר בישראל כי חשש שעוד מעט לא יישאר לפלסטינים כלום. הסכסוך נמשך 1400 שנה. כל המתווכים בעולם היו כאן, ושום פתרון לא נמצא. אנחנו גם לא יכולים לסמוך על ארה"ב או אירופה שיכפו עלינו הסדר. אף אחד לא יכפה כלום".

"האמונה שלי בפתרון שתי המדינות נמוגה. הפתרון הזה בלתי אפשרי. לחמתי בעדו בחמישים השנים האחרונות, אבל צריך להסתכל במציאות. אנחנו משלים את עצמנו. אי אפשר לעקור 450 אלף מתנחלים משטחי C. את ירושלים אפשר לחלק? מישהו יכול לקבוע היום גבול בינלאומי בתוך העיר?

"המציאות הדו־לאומית הופכת להיות דה־פקטו. פתרון שתי המדינות זה חזון משיחי, ולכן חובתו של האינטלקטואל ואיש השמאל לחשוב על פתרון אחר. ישראל בתוך הקו הירוק היא מדינה דו־לאומית. 20 אחוזים מהתושבים כאן ערבים. עם כל המלחמות, הטרור והאינתיפאדות, יצרנו מציאות של דו־קיום. הפלסטינים רוצים מדינה אחת. הם לא יגידו במפורש, ולכן מושכים את זה. הם רוצים את כל פלסטין, לא רק 22 אחוזים ממנה. הפלסטינים לא ילכו לשום מקום".

"צריך לחשוב מחשבה קשה, מסובכת. צריך להתחיל אותה מירושלים. צריך שתושבי מזרח ירושלים הפלסטינים יהפכו לאזרחי המדינה. בשלב השני צריך לתת אזרחות ל־100 אלף פלסטינים שמתגוררים בשטחי C, עם ביטוח לאומי, שכר מינימום ושוויון בפני בית המשפט. אלה דברים קשים לאדם כמוני שהלך עם חזון אחר, אבל המציאות דורשת תשובה. הכיבוש ממאיר את החברה הישראלית וצריך להוריד אותו, לצאת ממנו".

ואם הדברים האלה לא הספיקו, הגיעו המסמרים האחרונים שנעצו את הפיכתו של יהושע ליקיר שמאל בדימוס.

הראשון הוא ציוצו של איש הימין ויו"ר הבית היהודי נפתלי בנט בטוויטר לפיו, "א. ב. יהושע מאמץ למעשה את תכנית הריבונות שהצגתי ב2010, על פיה נחיל חוק ישראלי על שטחי C לצד אוטנומיה פלסטינית ב-AB. זו התכנית הריאלית ביותר".

והשני הוא המתקפה לו זכה הסופר הותיק דווקא מהעיתון לאנשים חושבים, שבו נכתב בין היתר ע"י מספר פובליציסטים עצבניים, כי "א.ב. יהושוע, אתה מפנטז", "א.ב. יהושע מייאש, מתוך ייאוש", ו-"א.ב. יהושע מועל בתפקידו".

חיים אתגר

(צילום: Moshe Shai/Flash90.)

עירית לינור מעידה על עצמה שהיא לא עברה מהפך גדול מכיוון שתמיד היא היתה אוהבת הארץ. ארי שמאי, על אף דעותיו המגוונות, עדיין מקפיד להציג את עצמו כאיש שמאל. דנה ספקטור בסה"כ התבטאה בצורה מעט שונה מהמקובל בקרב אנשי התקשורת על אלאור אזריה. אברי גלעד אכן עבר סוג של מהפך, אך הוא עדיין לא חובב התנחלויות מושבע. ולא בטוח שא.ב. יהושע אוהב שמזכירים אותו ואת נפתלי בנט באותה נשימה. אז אם חפצה נפשכם במהפך אידיאולוגי פר אקסלנס, תקראו את הדברים שכתב לפני מספר שבועות איש התקשורת חיים אתגר:

"בשלוש השנים האחרונות נעתי בצעדים מדודים לכיוון הימין הפוליטי. בכל פעם עוד קצת. זוגתי מגיבה בשעשוע נבוך על השינוי הזה. מדי פעם בצחוק מהול בהתרסה היא טוענת שהתקרנפתי. כששואלים אותה למי אני מצביע, היא משיבה בחיוך מסויג שאני נמצא אי שם באזורי הימין המרוחקים ובסיום ההסבר פונה לחפש בור עמוק במטרה לקבור את עצמה. השבוע התקשר אלי אדם מוכר מקרב מה שמכונה הציבור המתנחלי והציע שאצטרף אליו לסיור מודרך ביהודה ושומרון. כמובן שהסכמתי.

אני מניח שלפני עשר שנים, כשעבדתי בערוץ 10, שבזמנו התנהל באקלים פוליטי מאוד מסוים, הייתי צוחק למשמע הצעה בסגנון זה. משם זה גם היה ודאי הופך לדאחקה במסדרונות המקום. היום תפיסתי אחרת. מעשית, אם זה היה תלוי רק ברצונותי, מזמן היינו נודדים ליישוב חביב עם גינה, נוף חלוצי שמעורר תחושת שליחות מפעמת, אי שם מעבר לקו הירוק. כבר ערכתי בירורים ואפילו רחרחתי בנוגע למחירי הנדל"ן. כרגע מדובר, לצערי, בפנטזיה בלבד. בבית אין ממש היענות להצעתי לשינוי לוקיישן. "לך תגור שם לבד, קרנף". הטיחה בי חברתי. כשהבנתי שהטיקט הפוליטי לא עובד, ניסיתי לרתום לטובתי טיעונים מתחום הכלכלה ואיכות החיים. "בוביק, יש שם הטבות מס מדהימות, דיור במחירים טובים, קהילה נחמדה והכי חשוב שקט בין שתיים לארבע". היא המשיכה במרדנותה וסירבה לכל תחנוני".

אתגר גם מספר כיד השינוי בדעותיו הביאו אותו להימנע מלהתווכח בנושאים פוליטיים עם חבריו מתוך חשש לתגובתם: "השינויים בתפיסתי לא נגמרים בכמיהה לרילוקיישן. כבר תקופה ארוכה שאני מסרב לנהל ויכוחים אידיאולוגיים עם חלק מחברי שמחזיקים בדעות שנעות על גבול האג'נדה של "שלום עכשיו". אני נמנע מלהעלות נושאים פוליטיים בחברתם לא בשל חולשת הטיעון או חוסר ביכולת להגן על עמדותי, ממש לא, פשוט אין לי כוח לפיצוץ שמגיע בסוף השיח. זה תמיד מתנקז לנקודה שבה הם קוראים לי "פאשיסט" ו"פופוליסט" ואני משיב שתפיסתם נאיבית ותוביל לאבדון. יש כאלו בסביבתי שמביטים בי באכזבה, מתרחקים, עולבים, מאבחנים את מצבי בידענות ובפסיקה רפואית קובעים שהסתובב לי השכל".

אחרי ששמעתי את זה יותר מדי פעמים יצאתי לבדוק אם באמת נדפקה לי הקופסה, או שאולי גרוע מזה, הפכתי לקרנף, מנצל הזדמנויות סדרתי שרוכב על גלי הלאומנות לטובת גריפת לייקים? ככל שניסיתי להקשות על עצמי, מסקנתי נותרה בעינה: לא, לא ולא. לא קרנף ולא שיגעון. מעשית הנני עדיין האדם ההוא, ומוחי מוברג ממש כבעבר. אותם ריחות, טעמים והעדפות מפעילים אותי, וחוץ מתנועה בסקאלה האידיאולוגית הכל כתמול שלשום. אבל לך תסביר למי שמסרב לשמוע שמוסרית אני מאמין, כשם שכבר כתבתי בעבר, שההתיישבות ביו"ש נכונה וצודקת. ואיך פתאום בהבזק של צלילות, הסיפור המשפחתי על סבי עליו השלום, שהביט מחרך החלון של בית חברוני כילד קטן בפרעות תרפ"ט וניצל, מתיישב עם התובנה האישית שחידוש וייצוב הנוכחות שלנו בכל חלקי הארץ הם עניין חיוני.

אין לי כל התשובות להתרת הסבך הדמוגרפי שעוטף אותנו. רחוק מזה. מה יהיה עם הבעיה הפלסטינית? לא יודע. אולי מבנה פדרטיבי, כפי שבגין הציע, או הפתרון שנתניהו העלה וייתכן גם שהמצב בלתי פתיר ולנצח נכסח אחד את השני. מה לעשות, כנראה שאיני קרנף מושלם. אלו, לפי הטענה, החלטיים וחד־משמעיים. זה לא מצבי. בנוסף, אני שונא את הררי האלימות שמייצגים בעיני זוגתי התקרנפות מושלמת. הביטוי "סמולני" וההוקעה האגרסיבית של הנושאים בעמדה שאינה ימנית מרגיזה אותי. הכל הפך לקרבות מתלהמים, עמוסים באינטרסנטים ודוברים מטעם. מפחיד. מפחידים אותי האלימים, המאיימים, דורשי הגינוי ומבקשי התוכחה, מזכירי המרפסת בכיכר ציון, מדי האס־אס ומנפנפי הפוסטר מבצלאל.

"אתה מתקרנף", היא צוחקת ומקניטה. "לא", השבתי נעלב מעט אבל גם קצת מבודח. אני מביט במראה ובוחן את עצמי. קמטים, זקן ו...מה זה? הייתכן שצמחה לי קרן במרכז הפנים? טפחתי קלות על עצם קשה שמעטרת את פרצופי. השם ישמור! קרן! לא, זה בסך הכל אפי הגדול ששכן שם מאז ומעולם. "את רואה, הכל תקין". אבל המילה האחרונה שלה. "אני אכתוב עליך סדרת טלוויזיה. על מגיש טלוויזיה שהתקרנף. זה אופנתי עכשיו אצלכם לכתוב על עצמכם, לא?".

אתגר גם מנחש שהתגובות לטור מצד הברנז'ה שמקיפה אותו לא תהיינה אוהדות: "אוי כמה לוקשים שאוכל אחרי פרסום הטור הזה. עליהום מהסרטים צפוי כאן. ימציאו לי קטגוריות חדשות. "מתקרנף מצפוני", יאמרו. אבל אין לי נקיפות מצפון ולא ייסורים, רק התמודדות עם שינוי ושאלות לגבי מציאות פנימית שהשתנתה. הנה כבר נשמעות נקישות המקלדת של אותו עיתונאי שיעשה עלי חינגה ויפריח בלעג הערות מחוכמות שיעוררו אצלו ואצל עוד עשרה יושבי בר ברחוב אלנבי התרוממות רוח. אני קרנף עדין, לא בטוח שיש לי עור מספיק עבה לנקות אותם מנפשי. מצד שני שיקפצו לי כולם. לפעמים יש לי תחושה שהם הקרנפים האמיתיים, אלו שדורסים ברגל גסה תוך שעיטה המונית, עדרית, כל צליל שונה משלהם".