ימי בנימינה/ אהוד מנור - לזכרו

הפינה מוקדשת לזכרו של אהוד מנור, שזיכה אותנו ברגעי חסד רבים.

השיר

מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים

שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים

שספר כל נמש חרש ובחול נרדם -

מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?

אני רוצה לחזור

אל הימים הכי יפים שלי

הימים היחפים של בנימינה -

כן, אני זוכר, הכל זרם לאט,

השמש לא מיהר

אנשים אמרו שלום,

חבר היה חבר.

"היורה ירד מחר הבט בלבנה"

"איך היה יבול הענבים השנה?"

"היכנסו הערב יש ריבה מתות גינה",

"ובלילה תתכסו כי תהיה צינה."

אני רוצה לחזור

אל הימים הכי יפים שלי

הימים היחפים של בנימינה -

כן, אני זוכר, הכל זרם לאט,

השמש לא מיהר

אנשים אמרו שלום,

חבר היה חבר.

ועכשיו אם יום או ליל אם רע לי ואם טוב

אין לי רגע זמן לשבת ולחשוב.

לפעמים אני כמעט מדעתי יוצא

כל ימי אני הולך לשם ולא מוצא.

אני רוצה לחזור

אל הימים הכי יפים שלי

הימים היחפים של בנימינה -

כן, אני זוכר, הכל זרם לאט,

השמש לא מיהר

אנשים אמרו שלום,

חבר היה חבר.

מה קרה לילד שנרדם בחול החם

שיום אחד, לפתע, קם ונעלם?

המושבה הישנה

לפעמים, כאשר אני שומעת את השיר הזה ברדיו, אני עוצמת את עיני ומדמיינת אותו:

אני רואה ילד קטן, יחף, מסתובב בשבילים ובשדות של מושבה ישנה. אני רואה את ראשו נגלה ונעלם חליפות בתוך שדה גבוה ורחב ידים של סביונים וחרציות. את השדה מקיפים בתים קטנים אדומי גגות, ולצד הבתים אורוות ורפתות ששבילי עפר לבנים מקשרים ביניהם. השמש קופחת על ראשו של הילד ומטביעה את חותמה בלחייו הורודות. כפות ידיו של הילד מלאות בפרחי בר צבעוניים שקטף זה עתה.כפות רגליו שחורות מן הדרכים.

כאשר מסתיים השיר אני מתנערת ומרגישה כמו שמרגישים לאחר שרואים סרט מוצלח בקולנוע.

תמיד אהבתי את השיר הזה. הרגשתי שאני מזדהה עם המילים שלו, עם החוויה שבו. הוא מזכיר לי את ימי ילדותי בקיבוץ: ימים בהם גם אני, כמו הילד שבשיר, הלכתי בשבילי חצץ ובוץ יחפה וחסרת דאגות. גם אני, כמו הילד שבשיר, חיכיתי בכיליון עיניים לימי הקיץ החמים, שעה שסיפרתי לעצי התאנה עמוסי הפרי את כל סודותיי. גם עלי לא ריחמה השמש והעניקה לי מתנה מפוקפקת - אוסף נמשים על האף והלחיים.

חזרה כפייתית לילדות

לרבים מאתנו זיכרונות הילדות הם זיכרונות נעימים וטובים, ורבים מאתנו נהנים להתרפק על זיכרונות העבר מידי פעם בפעם, ולחזור בחיוך לחיינו שבהווה.

אך השיר הזה איננו רק שיר געגועים שרק מתרפק העבר - השיר מתאר אדם שבאופן נואש איננו מצליח להשתחרר מעברו. הוא מבכה את העבר שנעלם: "מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?" - הוא מתעורר לאחר כמה עשורים, ומגלה ששוב איננו הילד שחי חיים מלאי תוכן ושמחה במושבת ילדותו. עתה, הוא הפך למבוגר מקריח, אשר מבלי משים חי חיים עירוניים וריקים שלא להם ייחל בילדותו.

"ועכשיו אם יום או ליל אם רע לי ואם טוב אין לי רגע זמן לשבת ולחשוב.לפעמים אני כמעט מדעתי יוצא כל ימי אני הולך לשם ולא מוצא."

הבית הזה מתאר את חוסר האונים בו נמצא המבוגר. הוא לא מסוגל להתרכז בחייו הפרטיים ובמעשיו היומיומיים, משום שהוא עסוק בזיכרונות כפייתיים של ילדותו. הוא חש שהוא כמעט יוצא מדעתו מרוב צער על אובדן הילד שהיה. את כל ימיו הוא מקדיש בניסיון נואש וחסר סיכוי לחזור ולמצוא את הילד ההוא. הוא חוזר לעברו ונובר בזיכרונו על מנת להקים את הילד שבו לתחייה, אך הדבר לא עולה בידו.

השילוב הנכון

התופעה הזאת בודאי מוכרת לכל אחד מאתנו, ברמה זו או אחרת. האם כך צריך לחיות? האם אין זאת החמצה גדולה לחיות את החיים בצל זיכרונות העבר? האם בן אדם שאיננו מסוגל להתרכז בחייו בהווה ואיננו יכול לשמוח במה שיש לו במקום בו הוא נמצא, חי חיים מלאים ומספקים? מצד שני, האם ההכרח להיזכר בעבר איננו לגיטימי? בעצם, הבעיה המרכזית המתעוררת כאן היא מציאת השילוב הנכון בין הצורך להסתכל אחורנית, לבין הצורך לחיות את ההווה בצורה נכונה ומספקת.

עוד רבות הן השאלות שמעלה השיר, ותשובות נוכל למצוא רק אם נשכיל להוביל את נתיב חיינו לעבר הגבול הדק שבין הגעגועים לבין ההחמצה. זוהי משימה קשה, הדורשת מאתנו תשומת לב מתמדת, אך היא תאפשר לנו בבוא העת להיות סמוכים ובטוחים כי חיינו אינם היו לריק.

הילד שנרדם בחול

ביום שלישי, ב' ניסן תשס"ה, נפטר אהוד מנור מהתקף לב.

"מה קרה לילד שנרדם בחול החםשיום אחד, לפתע, קם ונעלם?"

אני קוראת את מילותיו האחרונות של השיר ומגלה בהם געגוע חדש, מסוג אחר: געגוע למקור לא אכזב של שירים רבים שאהבתי ושאוהב.