בימים לאחר שאימי, הכ״מ, חלתה לראשונה, החליטה הדודה לקנות כלים חד פעמיים, להקל על אמא בענייני הבית. בערב ראינו אותה שוטפת את הכלים לאחר הארוחה. חבל לזרוק, היא אמרה כששאלנו, שני ילדים בני שמונה ושש. אבל אמא, אמרתי, דודה אמרה שזה חד פעמי. כן, ענתה, גם החיים חד פעמיים ובכל זאת אנחנו מתרחצים. לא ממש הבנו, אחותי ואני, למה הכוונה, אבל כשהלכה לעולמה, לאחר שלשים ושתיים שנות מאבק בסרטן, ידענו היטב עד כמה החיים אכן כאלה. חד פעמיים.
נזכרתי שוב בשיחה ההיא מלפני ארבעים שנה במופע המחול החדש של אנסמבל כע״ת, ׳חד פעמי׳, אלא שהפעם לקחה אותי חד הפעמיות לקהילה שלי, ולפרשנות המעמיקה והמקורית של רונן יצחקי ורקדני האנסמבל למושג ׳חד פעמי׳.
תחשבו, נגיד, על הרגע בו מסתיימת תפילת שחרית בשבת והרב עולה לדרוש. באופן מיידי חלק מהקהל עוצם עיניים, גונב כמה דקות לנשמתו לעלות לגנזי מרומים להתייחד עם בוראה, שהרי מה יותר חשוב מזה בתפילה? חלק אחר כבר עומד מוכן, עצבני, נכון לשלוח את הרב לבית עולמו על הדברים שישא, שיבלבל את המוח לקב״ה עם הקלישאות שלו. בעזרת נשים יש אחת שרק מחכה לדרשה של הרב החמוד שבעלה, נשמתו עדן, אהב מאוד לפני שלקה באלצהיימר, והיא מתעלפת ממתיקות הדברים. אחד הנערים, רק התחיל שמינית, מת משעמום, אבל לא יכול לצאת כי אבא שלו יהרוג אותו. ואבא שלו מוכן באמת להרוג את אחיו השישיסט שיצא לשירותים רגע לפני ויחזור כרגיל עם סיפור על כאב בטן קטלני. ובצד ימין מאחור, בלי לבלוט חס וחלילה, עומד המכיניסט שדחה גיוס בעוד שנה, ועדיין שרוע בשרעפים של תפילת שחרית, עומד בתפילה ורוחו אחוזה בין השרפים והאופנים וממתקת ׳ברוך׳, ואינו מבחין ברב כלל. ויש מעטים שמרימים מבט מזדמן מדפי הפרשה, כדי להסוות את רשרוש הדפים, ומפהקים כדי לבטא את העובדה שהכל כבר נאמר ונידון ומוצה, וצריך להפסיק למחזר דברי תורה.
וגם אשתו של הרב יושבת מאחור, רוצה לקבור את עצמה למראה מבטי המשטמה. ולידה יושבת אמא של השישיסט הסורר ומבקשת שתדבר עם כבוד הרב ואולי יקח אותו שוב לשיחה ויחיה את נפשו הרדומה. אחרי הכל הוא כזה נשמה טובה ובאמת ירא שמים, רק לשיחה קצרה. בכל אופן, מיד מגיע הקידוש ובית הכנסת נמלא חיים. חזון העצמות היבשות ממש. רק השמיניסט חותך הביתה... לבדוק לאן נעלם השישיסט. ואלו שעצמו עיניים בדרשתו של הרב ואזרו כח, עושים לחיים על הויסקי המשובח, שלש כוסיות קטנות. שיהיה שמח.
יש עוד מישהו בקהל, סתם אחד, מישהו שחי את היום וממצה אותו, מקשיב לרב ונהנה מן הקידוש, מבין שהרגע הוא נדיר, חד פעמי. וכל חייו הם נדירים וחד פעמיים. בהלוויתו יאמרו זאת, בינתיים הוא רק בן שלשים ושמונה, אומרים עליו שהוא בחור טוב.
חד פעמיותם של החיים ניבט היטב מכל מקום. מן החדשות המספרות על אירועי דקירה, טרור ותאונות, מן המתים שנשכחו ומן החלכאים שבשולי החברה. כענן כלה וכרוח נושבת וככוס פלסטיק חד פעמית. אך חד פעמיותם של החיים ניבטת גם ממסירות הנפש ומן האנשים הגדולים שכמותם יש אחת לאלף דור. לא רק המוות מעיד על החד פעמי, אלא גם חיים מיוחדים, השתוקקות להיאסף אל האחד והיחיד, מעשה אחד ויחיד שיהפוך את החיים הללו לחד פעמיים, נדירים, חיים שנחיו למען דבר אחד ויחיד ונאספו. ואנו מחנכים את ילדינו לחיות חיים חד פעמיים, לזכור את יום המוות, ולחיות חיים מיוחדים, בלתי נשכחים, חד פעמיים.
המופע החדש של כע״ת נוגע בחד פעמי, בכאב שלו ובשיאו. המתפללים שנפשם יוצאת לבוראם והגבאי המסדר כסאות וכוסות במסירות נפש גדולה, בונה מגדלים ושבילים ומושבים רק כדי שישתמשו ויפזרו ויזרקו. האב המנסה להחיות את בנו שוב ושוב על כתפי הרב, והבן הנופל שוב ושוב אך אינו יכול לברוח מבית הכנסת למרות שאולי הדלת פתוחה, כי היסוסיו תמיד ישאירו אותו בפנים, כמו שהשאירו בחוץ את יוסף ק. של קפקא. כולם מתים וחיים, הכל בנאלי והכל חדש, נצחי וחד פעמי. מחול של תפילה ולימוד הנע כבר אלפי שנים, דורש מסירות נפש והקרבה אך יוצר גם קפאון והרגל הממיתים את הלב. אם חוויתם פעם תפילה כמו זו הפותחת את המופע, מלאת כח, אלימה כמעט, עוטה הוד, אז תדעו לסבול גם את זו שמסיימת את המופע, תפילה של שוּק, מהומת אלהים, משעשעת ומכמירת לב. כמו זו שהייתה לנו בשבת האחרונה.
מי שצפה במופע הקודם של אנסמבל כע״ת וודאי יופתע לראות את הנוכחי. ׳עפר׳ הייתה מחול אוניברסלי, לא יהודי וגם לא אנושי. היא הייתה מחול החרבות של הטבע, מחול המוות ומחול החיים. שוב חוזרים חברי האנסמבל ועסוקים בסופיות הקיום ובמשמעות החיים, אלא שהפעם הם מביטים אליהם מתוך עולמם הפנימי של הרקדנים, מתוך בית הכנסת, אולי זו ישיבה, ומתוך עולם אנושי. המופע כולו מתרחש בתוך מהומת כוסות פלסטיק חד פעמיות, המסמלות יותר מהסידור את הקהילה הדתית. ושמא הכוסות הללו הם הסידורים עצמם, הממלאים גם הם את בית הכנסת ומתבלים ועוברים לגניזה חדשות לבקרים. ואולי אלו אנו, המתפללים, שכל מה שישאר מאיתנו הוא לוחות נחושת קטנים ומנורה מנצנצת, ודורות חדשים שיביטו באורות הללו וינסו לשכוח, גם קצת יקוו, שגם מהם ישאר לפחות לוח אחד קטן ונר מנצנץ בתוך בית הכנסת שלהם.
חד פעמי, רוצו לראות. בית מזי"א בירושלים, 30/11.
הרב שלמה וילק הוא ראש ישיבת ההסדר מחנים, מבית אור תורה סטון