באחד הערבים המקדימים ומחשיכים של הסתיו, שמתי פני לצאת מביתי למסיבת השקת הספר "בשפריר חביון" של הרב חיים סבתו. כיוון ששִמחה היא לסופר שנדפסו דבריו ושמחה לקרוביו ואוהביו הקוראים לבטי נפשו, נטלתי עוּדִי וחלילי בידי ומצאתי עזרא סימן טוב שומר לי על מפתן הדלת. אמר לי: "לאן אדוני הולך שילך תמיד בטוב ושמחה?" אמרתי לו: "אין שלום בעירך? סופר שסיפר סיפורך חג לו היום והולך אני לשמוח בשמחתו". אמר לי: "ומה ברכה תברכנו?" השבתי לו "מה שאמצא בלשוני ושפתי ממה שחנני צורי". אמר לי: "ראוי לך שתסדר דבריך, שכך שמעתי מחכם פינטו שאמר בשם חכמים במדרשם שחובה היא על הרוצה לומר דברים בפני הציבור שיחזור עליהם בינו ובין עצמו עד שיהיו מתיישבים על ליבו וסדורים על שפתיו". נענעתי לו בראשי ופניתי לצאת בחפזה, כיון שראה עזרא כך עמד ומילא את הפתח.
נתתי בו עיני בתמיהה. אי אפשר לו לאדם שיקפיד על עזרא דקה מן הדקה, ואפילו כמלוא נימה, שפניו תום והליכותיו יושר. אמר לי: "במטותא ממר אחלה פניו שיכין דבריו. ונא, אל יקפיד עלי. ועוד אבקש שימלא שאלתי ויזכיר שמי בתוך דברי שבחו על הספר והסופר". נעניתי ונומיתי לו: "נוראות נפליתי עליך עזרא. אתה שענוותן אתה ומעולם לא רצית לעשות לך שם עתה תבקש ממני כזאת?! מה היה לך?" אמר לי: "ולא כך אמרו חכמים מפרסמים עושי מצווה?! על כן ראוי שיקרא שמי על ספר זה ששלי הוא". תמהתי עליו: "והלא לא נזכר שמך בו ואפילו פעם אחת. וכי לא די לך בספר כעפעפי שחר שכתב עליך?" אמר לי: "כתר לי זעיר, אשיחה וירווח לי ואברר לך טעות שבידך. סבור אתה שרק ספר כעפעפי שחר מספר סיפורי? הנני להודיעך נאמנה שגם ספר זה, וכל שאר ספריו של הרב המחבר שלי הם". כיוון שהצצתי עליו וראיתי פניו שלוות ואינן חומדות לצון נתעכבתי על ידו וביקשתיו שיפרש דבריו. נענה עזרא ואמר: "ראה גם ראה, כל ספר שכותב הרב הסופר אוחז אני בידו ומסייע עימו. ילדי רוחו וכאבי לבבו- משֶלִי הם ומידי הייתה לו כל זאת. לילות רבים אחזתי שמורות עיניו והערתי לבבו, עימו משכתי בקסת סופר, עימו אנוכי בצרה ובשמחה, על כן אנכי מחלה פני מר שיזכיר שמי בשמחת ספר זה".
כיוון ששמעתי כך וניכרים דברי אמת, וכל שכן הנשמעים מאיש אמת, שבתי למקומי. הנחתי עוּד מידי ונטלתי דף נייר עבה ומשובח. חייך עזרא סימן טוב והזכירני: "לא ישכח מר ליתן כבוד לסופר שסיפר סיפור שסיפרתי לו, שאכסניה נעשה לסיפורי, ופותחים בכבוד אכסניה". פתחתי בימין בקצה עליון של הגיליון בשבח המקום ברוך הוא ובשבח עירנו ירושלים תובב"א ויום וחודש ושנה שבהם אנו נמצאים, ושבח סופר שסיפר סיפורו שלעזרא סימן טוב. עזרא שענוותן ונאמן הוא, לא ביקש לבחון דברי, נופת תיטופנה שפתותיו בברכת שלום וַיֵּצֵא מביתי ואת הדלת סגר אחריו. לכשסיימתי כתיבתי במשיכת קולמוס אחת שחייבתני מחיקה בדיו לבנה באיזהו מקומן, יצאתי מביתי והלכתי למשכנות שאננים, פגשתי סופר שסיפר סיפורו של עזרא סימן טוב נרגש, ואחוזת מרעיו שמחים עימו בשמחתו. שרתי וקראתי באוזניהם את דברי מכתב ידי והרי הוא לפניכם ככתבו וכלשונו.
לישועתך קויתי ה'. ירושלים תובב"א. ערב ב כסליו שנת "אשירה ואזמרה" (תשע"ה לפ"ק).
מזכרת אהבה ורוב חיבה לחכם וסופר כמוהר"ר חיים סבתו יחשל"א. לרגל קבלת ספרו "בשפריר חביון". כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לו. מה טוב חלקו וחבלו לאור באור החיים.
עזרא סימן טוב שאהבת תורה תקועה בליבו, בא לו אצל הרב ליכטנשטיין לבקש פניו, נשק ידו ואמר לו: "הדי פיצוצי נפח אני שומע ופעמים שהם מבלבלים יצועי מחשבתי. וספקות עולות אצלי. ואמונה מתגברת מהן ובהן. ומנגינה עמומה אני שומע ואיני יודע מה היא. יאמר לי רבי מה דרך אלך בה?" שתק הרב.
הלך לו עזרא אצל החכם פינטו. נישק ידיו ואמר לו: "רישומי אהבה אני רואה בכתמי כבסים שאני מכבס ומנגינה אני שומע עולה מתחת קיטור המגהץ ואיני יודע מה היא. פעמים שהיא מניחה לנפשי. ופעמים שהיא מחדדת כל בשרי ביום, וטורדת את שנתי בלילה. יאמר לי מר מה אעשה למנגינה זו?" שם חכם פינטו מחסום לשפתיו, נתן עיניו הטובות בעזרא וידיו לטפו בלחייו ועל חלקת צוואריו.
הלך לו עזרא אצל גיסו הד"ר טוויל ושח לו כל אותו מעשה במנגינה הטורדת אותו כנ"ל. צחק הד"ר ואמר לו "עזרא, איני יודע מה אתה שח. ואיני יודע מהי מנגינה טורדת היוצאת ממגהץ. והדי פיצוצי נפח איני יודע מניין לך? אני שדוקטור אני, אין עסקי במוסיקה. מוטב שתלך אצל ידידך רחמים הכנר העיוור, אולי תמצאו יחדיו מהי מנגינה המטרדת שלוותך". שתק עזרא ושתק הד"ר טוויל. נתן עזרא עיניו בנפשו פנימה, וד"ר טוויל שב לעיין במאמר הפתוח לפניו בכתב העת שהוציאו אנשי אקדמיה הדן בסיום הרשות לרבי שלמה אבן גבירול "הנה לך תיטב זמרת אנוש, על כן אודך בעוד תהיה נשמת אלוה בי".
יצא עזרא מהד"ר טוויל ונכנס אצל רחמים הכנר העיוור וברכו לשלום, והשיב לו: שלום טובה וברכה, שכך מנהג נקיי הדעת שבירושלים לכפול ולשלש ברכת שלום טובה וברכה לכל השואל לשלומם. ישבו ונתעטפו בשתיקה. כיוון שטובה ישיבה בחברת רחמים שכח עזרא מה ביקש למצוא אצלו. קם רחמים ממקומו מישש בידיו לאורך הכותל עד שהגיע למקום שהגיע, גחן ונטל את כינורו בשחיו, הכניסו תחת סנטרו, הרכין אזנו אצלו כממתיק סוד, ומשך בקשתו כמתאם כוונות. והיה הקול הולך ומתעצם בדריכתו על מיתריו ומבקיע ניגון שעפעפי שחר נגוהים בו, וכאבי יקום נוהים אחריו, וסגולתו ליתן לנפשות נכאבות נשמה יתירה. באותה השעה נתערבבו עיני עזרא בערפילי טוהר, על פניו חלפו עברו תמונות חלוּץ שזוף חורש אדמה חוּמה בעמק בגוּפיה ומכנסי חאקי, ואולמות גדולים ותקרות מקומרות מצוירות בצבעים עזים, גדר מנזר וצלצולי פעמונים מצילי אוזניים, ואחריהם קול דממה דקה של שקט משמים נפש, והאחות כריסטינה הגבוהה משכמה ומעלה חולפת ומסתרת צרת וצורת הבת שחליפות צמת שערה מבצבצות מאחור. ונטרקה הדלת אחריהן בחריקה, ונבהלה נפשו גם נסערה סער, וסונוורו עיניו בשפרירי זוהרי חמה המנצנצים ובוקעים מחריצי תריס העץ המהוּהָ כשהם רושמים קווי אור כאותיות של אש על הקיר החשוך. ומהרה שם פניו לצאת לאור באור פני מלך חיים!