"ושני לאומים ממעיך יפרדו" וכן יהיו נפרדים בלבבות כי זה ישנא את זה לעולם. (רד"ק על פרשת תולדות כה, כג).
האמונה הרווחת בתפיסת הסכסוך הערבי ישראלי משני צדי המתרס הוא שכולנו, בצורה זו או אחרת, חסרי ישע נוכח האלימות המופנית כלפינו. השאלות הרווחות של "מי צודק" ו-"מי התחיל" חוזרות ונשאלות במהלך השנים ללא הפסק וללא תשובה מספקת של ממש שתביא לפתרון המיוחל. בסרטו החדש 'בית לחם' בוחר הבמאי יובל אדלר להתבונן בסכסוך דרך משקפיים חדשים ולהעביר את הסיפור מן התחום הגיאופוליטי לזה האנושי-פסיכולוגי, לעסוק באדם במקום באדמה, ועל ידי כך לטעון כי הנרטיב של כל צד הוא משמעותי וזקוק להקשבה, גם אם לא להסכמה.
עלילת הסרט עוסקת ברזי, רכז נפת בית לחם בשב"כ המפעיל את סנפור, נער פלסטיני ואחיו של איברהים, ראש הג'יהאד האיסלמי בבית לחם. לאחר פיגוע רב נפגעים בירושלים מתברר לרזי שסנפור שיקר בנוגע לטיב קשריו עם אחיו, והממונים עליו בשב"כ מתעקשים כי ילחץ על בן טיפוחיו להביא לחיסולו של אחיו. הדרישה הזו גוררת אחריה מסכת אירועים שאת סופה קשה לשער. הציר המרכזי של הסרט נע בין שתי דמויות המפתח של רזי וסנפור, כשבין שני אלו פועל מגוון של דמויות בעלות אינטרסים מנוגדים, מחוליית הג'יהאד האיסלמי מצדו הפלסטיני של המתרס דרך הגרעין המשפחתי של כל אחת מהדמויות ועד לאנשי השב"כ מן הצד הישראלי.
בפרשת 'תולדות' נטמן הזרע, לפי חלק מהמדרשים והפרשנים, לסכסוך הנצחי בין יעקב לעשו אחיו ובין ישראל לבין האומות. מאבק הדמים שהחל מקטנות בין האח ה'רב' ל'צעיר' ממשיך כ'מעשה אבות סימן לבנים' שאת סופו מי ישורנו. המדרשים בוחרים להביא לידי ביטוי את הפער העמוק שקיים בין האחים הדומים-שונים דרך תיאורם במקרא: דמותו של עשו מאופיינת כדמונית, תככנית, בעלת כוח וחסרת מעצורים אל מול דמותו של יעקב-ישראל התמים שמידתו אמת והוא נרדף, נעשק ומיוסר ברוב ימיו אך מלא ברכת ה' עד לקץ הימים. המפגש המכונן בין שתי הדמויות בפרשת וישלח מהווה את מרכז הכובד ביחסי שני האחים והמתח שנוצר דרך התנגשות רגשות האחווה והאיבה ממשיך לפעפע מתחת לפני השטח לדורות שיבואו. אדלר, ביודעין או שלא ביודעין, מצליח לשרטט בסרטו את המציאות הבלתי אפשרית של מאבק איתנים זה דרך דמויותיהם של רזי (הישראלי) וסנפור (שכינויו בשב"כ הוא 'עשו') שלאורך כל הסרט מקיימים דיאלוג מורכב של חיבור ופירוד, אהבת אח מול שנאת האויב ובכך מקיימים את דברי הגמרא במגילה "ולאם מלאם יאמץ: כשזה קם זה נופל".
במהלך הסרט מופיעות שוב ושוב התרחשויות מקבילות בין הצד ישראלי לזה הפלסטיני, אם בחדירת טרור ללב ירושלים מול השלטון הצבאי בעיר הערבית שבבית לחם, אם בהריגתו של רב מחבלים אל מול הריגתו של קצין צה"ל במבצע החיסול ובעיקר בהקבלה בין תחילתו של הסרט בו ההחלטה על חיסולו של סנפור נמצאת בידיו של רזי אל מול סופו של הסרט בו סנפור אחראי על חייו ומותו של מפעילו. כל השוואה שכזו מעוררת את הצופה להתבוננות על הבחירה שנוקטת כל דמות בעומדה באותו צומת דרכים.
ועל אף הדמיון ניכר הפער בין הצגת הרחוב הפלסטיני לבין האופן בו מוצגת ההתנהלות הישראלית: ברחוב הערבי אין אמון בין איש לרעהו. סנפור משקר להוריו בנוגע לשיתוף הפעולה שלו עם השב"כ מחד, ומאידך משקר למפעילו לגבי הסיוע שהוא מספק לאחיו איברהים, שאף הוא מסתיר מפקודיו בג'יהאד את השתייכותו לארגון חמאס. נציג הרשות הפלסטינית מזייף דאגה לאביהם של האחים ומבטיח לסייע לו כנגד האלימות הצהלית, על אף שאינו עושה דבר בפועל. אותו נציג גם מפנה תקציבי תמיכה בלגים שנועדו למטרות של מעמד האישה, לצורך חיזוק אלים של מעמדו ברחוב הפלסטיני. מלבד השקרים, גם האלימות גואה: משחקי אומץ של ירי חי בתוך חבורת הנוער הערבי בבית לחם, מאבק פיזי בין החמאס לגי'האד על גופתו של שאהיד תוך רמיסת כבודם של המת ובני משפחתו, הפקרתו למוות של סנפור בידי אביו, וכמובן סנפור עצמו הבוחר בנטילת חיי חף מפשע בסיום הסרט.
אמנם גם הצד הישראלי בסרט אינו חף מטעויות וממחסור ברגישות יתר, אם ביחס האלים של המאבטחים כלפי סנפור בהגיעו למסור מידע לרזי, ואם בנכונות להקריב את חייו של המודיע על אף היותו חף מפשע. ועדיין הלכידות החברתית הפנימית חזקה פי כמה מזו המוצגת ברחוב הפלסטיני.
נקודת המבט הביקורתית על הצד הפלסטיני מעניינת במיוחד משום שקיים דמיון בין נטייתו של אדלר להבליט את תכונות האופי השליליות לבין דרכם הפרשנית של חלק מחכמינו לסיפורי יעקב ועשו, כשכל מעשיו של יעקב נתפסים כחיוביים ללא דופי, בעוד מעשיו של עשו אחיו נתפסים כשליליים, עד כדי כך שמעשה כיבוד האב של עשיו נחשב לרמייה (בראשית רבה סג י) ונישוקו ליעקב בפרשת וישלח התפרש כניסיון לרצח (בראשית רבה עח ח).
ועדיין למרות הכל אדלר נוטע בנו את האמונה כי קיים סיכוי להשלמה בין האחים. "מכנים אותו סנפור, יעני דרדס", מספר מודיע אחר לרזי, וכאן חש הצופה את הפער התמידי הקיים בנקודות המבט של שני צידי הסכסוך. הנער נתפס בעיני השב"כ הישראלי כ-עשו, הבכור, דמות חזקה בעלת השפעה ומוטיבציה להרע ואילו בעיני הציבור הערבי הוא 'דרדס' ,שם המבטא זלזול, ילדותיות וחוסר יכולת לעשות נזק של ממש, מסוכסך עם עצמו ועם סובביו. גם בצד הערבי בוחרים לראות את רזי כקפטן, כמפקד וחייל במקום כמפעיל רגיש הדואג להבריח את המודיע שלו ממקום סכנה גם במחיר אישי, הנמשך לתרבות הערבית ויוזם קשרים עם בני העם אותם הוא פוגש באקראי. אדלר רומז לצופיו שהסכסוך מנוהל בידי מתבוננים מבחוץ שאינם מכירים כלל זה את זה. לקראת סוף הסרט רזי פוגש ערבי ישראלי בגן החיות התנכ"י, ובשיחתם הם משלימים יחדיו את הפתגם הערבי לפיו (בתרגום חופשי) "עז מעופפת היא עדיין עז", מה שמרמז על חוסר היכולת שלנו כאנשים לשנות את תפיסתנו על הצד השני על אף המציאות בשטח. בכך טוען אדלר בסרטו שאילו רק יכלו הצדדים להיפגש שלא מתוך פחד, וודאי היו נופלים המחסומים. ובמקום הפחד של "פן יבוא והכני אם על בנים" היינו נפגשים באמת - "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צוארו וישקהו ויבכו".