בית הספר לקולנוע 'מעלה' מחזק את מעמדו כאחד מהמובילים בתוצרי סרטי הסטודנטים. יבול הבוגרים השנתי כלל מגוון סרטים איכותיים ומענגים כאחד. עבודת הצוותים הוכיחה יכולות מצוינות של בימוי, צילום, עריכה, עבודת סאונד ושילוב מוזיקלי מוצלח, כמו גם ליהוק שחקנים ובחירת תסריטים מדויקת. סרטי הבוגרים משתבחים משנה לשנה, ולעיתים אף "מעיזים" יותר בחשיפה האינטימית, הרגשית אך גם הצניעותית.
רוצים לראות את הסרטים באורך מלא? לחצו כאן
בראייה הכוללת את כל סרטי הגמר, ניתן לראות כיצד הסרטים כולם מתמקדים בעיסוק בעולמו של הפרט. הזווית האינדיבידואלית מתארת עולם עכשווי - לעיתים ריאליסטי ולעיתים מופשט - בעיני דור צעיר של אנשים מורכבים שאינם מוכנים שמישהו יתייג אותם, ואף במחיר של ניכור, בדידות, וחיפוש אחרי מזור והשלמה.
שלושת הסרטים התיעודיים מפתיעים במקוריותם וביכולתם לספר סיפור מרתק, גם במקום בו במבט ראשון אין מספיק 'בשר' לז'אנר זה. הסרט "רחוב ההסתדרות" של מתן פינקס מתעד טיפוסים רבים ברחוב ירושלמי ומעלה חיוך (ספוילר: גם ללא התערבות המשטרה והפקחים) וזאת, למרות עיסוקו בחוויות ניכור ובדידות עירוניים. הנרטיב הקולנועי שבוחר הבמאי, מונע מהצופה מלהימלט לפאסיביות המציצנית, וביחד עם הבמאי מתמקדת בחיבור אישי ובאקטיביות (ממשית או סאטירית - לבחירתכם...) כתרופה לבדידותו ולהיטמעותו בהמון.
סרטו הנפלא של איתי נצר "כתמים לבנים" מצליח בדקות בודדות להכניס את הצופה, בעוצמה בלתי רגילה, אל ליבו של סיפור אנושי קטן הנוגע בנקודה גדולה ומשמעותית לכל אדם. אנו נכנסים, דרך משעול צר ומפתיע, לעיסוק מטלטל בבדידות ובנאמנות, ולהרהורים קיומיים על ערך החיים עצמם.
הסרט "הודו לשם" של נועם קידר, חושף בפנינו סיפור זוגי מורכב, המתפרס לאורך זמן ארוך כמעיין תוכנית מציאות מתועדת היטב. אנו נכנסים לעולמה של משפחה צעירה בתקופת שליחותה ב'לב יהודי' בהודו, ולטלטלות שעובר הזוג בין אורח חיים ספוג רוחניות ושליחות ערכית, לבין כשלים תקשורתיים וניתוק רגשי.
סרטה העלילתי של רותי גרוסברגר-חרץ "ההזמנה", מעניק לצופה מיצג מורכב ומשכנע של כלה בודדה ומכונסת ביום חתונתה, אל מול ההמון החוגג. בשל התרחשות בעברה של הכלה, החתונה נחווית כאירוע פוסט-טראומטי - חוויה המוצגת תוך שימוש מדויק בשלל כלים קולנועיים ובמיומנות רבה.
שנים רבות הורגלנו לצפות בסרטי הדייטים של בוגרי 'מעלה'. בשנה זו זכינו לתזכורת אחת לז'אנר זה, בסרט "אוברדוס" של מתן גולמב. במרכז הפארודיה הקלילה עומד הגיבור כיחיד המתמודד על ליבה של בחורה, על אף התיוגים המגזריים המרחיקים בין השניים. המשמעות הכפולה של שם הסרט מתבטאת בפער זה, בין האנושי לבין המגזרי, על רקע סצינת הדייטים הצבעונית והמסקרנת.
סוגיית בדידותו של היחיד במערכת זוגית או חברתית, מופיע כנרטיב מרכזי בשני סרטים עלילתיים נוספים, המצטיינים באיכותם הייחודית, גם בהשוואה לכלל סרטי מעלה בשנים שעברו.
הסרט האומנותי "סיפור על גשם" של ברכה יניגר, מציג סיפור רצוף מטאפורות ומוטיבים על רקע עולם מופשט של צבעים, המודגש בבחירת לוקיישן מושלם ובצילום נדיר ומעורר השראה. גיבורו של הסרט, המנסה להיטיב עם סביבתו, נאלץ ללמוד בדרך הקשה מהם המחירים הנדרשים ממנו, ומותיר את הצופה בתהייה אודות אפשרות השילוב בין אהבה זוגית, פניה אל הכלל ועמידה של הפרט מול אלוקיו.
לסיום, סרטו של דוד טאובר "וזר לא יבין זאת" - זוכה בצל"ש מיוחד. הבמאי עושה שימוש 'כרגיל וכבקיא' בשפה קולנועית פוסט מודרנית-עכשווית מורכבת, בכדי להביע הלכי רוח ונפש מופשטים, הדורשים עבודת בימוי מדויקת. המשחק המצוין, בשילוב הצילום והעריכה הייחודיים - יוצרים קולאז' של פורמטים, ובתוכם ניצב בחור ישיבה המצוי ב'משבר'. נראה, שההצלחה הגדולה היא בדרך בה במאי מצליח להציג חווייה מגזרית כל כך, גם לזרים שיצפו בסרט זה. חוויית הצפייה, כרצף של מפגשים עם חוויות ההתמודדות של הגיבור, והטיפול הקולח בנושא חינוכי (ופסיכולוגי) חשוב, ללא הטפה ועם המון הומור שנון - הופכת אותו לסרט חובה. לא פחות.
חננאל רוזנברג וציפי קלר, מרצים לחינוך ולתקשורת במכללת הרצוג- גוש עציון, ועורכים את מדור הסרטים בכיפה