"הנושאים הבוערים" שלנו, בכלל לא מטרידים את הציבור

עיתונאים מבקשים סליחה: סיון רהב מאיר (חדשות 2 ו"ידיעות אחרונות") מרגישה לפעמים שהיא וחבריה עוסקים בנושאים "אלק-בוערים", שבכלל לא מטרידים את הציבור

חדשות כיפה סיון רהב-מאיר 24/09/12 19:16 ח בתשרי התשעג

"הנושאים הבוערים" שלנו, בכלל לא מטרידים את הציבור
חדשות 2, צילום: חדשות 2

אני יכולה לחלק את עבודתי התקשורתית למה ששידרתי וכתבתי בתקשורת עד תכנית ההתנתקות - ולמה ששידרתי וכתבתי אחריה. ואני לא כותבת את זה בגלל ההתנגדות שלי לתכנית, אלא בגלל ההתנגדות שלי לדרך בה התקשורת הישראלית עסקה בה.

אחרי ההתנתקות פורסמה ב'גלובס' כתבה ענקית של אורן פרסיקו, עם כל התחזיות התקשורתיות שהתבדו. כל ההבטחות על שפיכות דמים, על מאבקים אלימים, על ירי של מתנחלים על חיילים, חסימות כבישים, קללות וחרמות, מה לא. הסתכלתי מהצד והבנתי שבמובן מסוים, הייתי חלק מהעדר. לא 'איתרגתי' את שרון, אבל כן צעדתי בנרטיב שאמר לנו: תביאו סיפורים על האלימות הצפויה בפינוי. זה היה מה שהתקשורת חיפשה באותם ימים: סיפורים של דם ואש ותימרות עשן. ובזמן שעסקנו בשאלה השולית הזאת (ההתנתקות הרי הסתיימה במפתיע תוך כשבוע בלי כל עימות כמעט ואף אמבולנס), לא שאלנו שאלות מהותיות יותר: למה שרון החליט על התכנית? מה המשמעות הביטחונית שלה, והאם יהיו טילים על באר שבע? מה המשמעות המדינית מול הרשות הפלסטינית והחמאס? מה המשמעות הכלכלית וכמה זה יעלה? מה יקרה למפונים ביום שאחרי וכמה נכונה הסיסמה 'יש פתרון לכל מתיישב'? מה באמת מרגישים המתיישבים ומה הם באמת יעשו ביום הפינוי? איך זה, למשל, שבסוף היום הראשון להתנתקות, אחרי כל ההבטחות לעימותים, גם הרב רפי פרץ וכל ישיבתו וגם הרב שמואל טל וכל ישיבתו היו בחוץ, בלי טיפת דם, רק עם המון דמעות?

הכישלון שלי אז לצאת מהעדר ולהסתכל על האירועים קצת אחרת, גרם לי לשני דברים. קודם כל יצאתי יחד עם בעלי ידידיה למסע שהיה ממש צורך נפשי עבורנו. התוצאה הייתה הספר 'ימים כתומים', שבו דיברנו לעומק עם דמויות חשובות בציונות הדתית על היום שאחרי ההתנתקות. שאלנו שאלות של אמונה וערכים, בלי ניסיון להוציא כותרת חד משמעית. זה היה מרתק וחשוב לנו. אפילו שהספר לא הפך לרב מכר, למיטב ידיעתי, ובעיקר שילמנו אז על מאות שעות בייביסיטר לתינוק שהיום הוא בננו הבכור בן השמונה.

אבל מעבר לאותו ספר, זה גרם לי לנסות להסתכל מאז תמיד איפה מנסים להשתלט על התודעה ולהכתיב סיקור אחיד, ולנסות לבדוק זאת. זה נכון בפרט בנושאים שקשורים ביהדות, אבל ממש לא רק. האם מי שמוגדר קיצוני הוא אוטומטית קיצוני? מי קובע מה נכון ומה לא נכון, מה טרנדי ומה לא טרנדי, מה גזעני ומה לא גזעני? כמעט כל כותרת שבודקים לעומק, מתגלה כלא מדויקת, ולעתים כמשרתת אג'נדה. אם לפרוט זאת לפרוטות, אז בשנה האחרונה בשורה של נושאים - הדרת נשים, שירת נשים, גיוס חרדים - פעם לא הייתי חושבת לעומק אלא רצה להביא עוד 'שערוריה' בתחום, והשנה ברוב המקרים ניסיתי להסתייג מהבון-טון שהיה מתלהם ורייטינגי. לא אכנס לפירוט בכל נושא, אבל אפשר למשל לשאול מה יותר חמור: שיש שלושה ורבע מופרעים שיורקים על ילדה בבית שמש (וצריך לטפל בהם כמובן) או התרבות הפופולארית בכל ערב וערב בכל ערוצי הטלוויזיה בישראל?

מול הרבה מאוד נושאים אלק-בוערים שעלו לשידור השנה, הרגשתי לפעמים שאלה בכלל לא הסוגיות המרכזיות שמטרידות את רוב הציבור.

עוד בפרוויקט