סרטי מסע רבים נוצרים בקולנוע מדי שנה. ברבים מהם הבית אליו מגיעים בסוף המסע הוא הסמל ל'מנוחה ולנחלה' שכל אחד מאיתנו שואף אליהן. בסרטים הוליוודיים, שרובנו נחשפים אליהם, הבית יכול להופיע בצורות שונות אך תמיד הוא מסמל את התום, החום והמשפחתיות להם אנו זקוקים.
לדוגמה, הסרט "שיר מהלב". זהו סרט שולי וקלישאתי אך מדגים את הנושא בצורה ברורה. מדובר בסיפורה של בחורה שהתעוורה כילדה בתאונת דרכים בה הוריה נהרגו. היא הופכת לנגנית צ'לו מצליחה ומתפרנסת מהוראה בקונסבטוריון של עיירה קטנה. היא מתחברת לשכן בבניין המגורים שלה, שהוא אדריכל בתים והיא מלמדת נגינה את בתו. אך היא מתאהבת במוזיקאי בעל שם עולמי שחוזר לעיירת הולדתו והיא פוגשת בו דרך עולם המוזיקה בו היא עוסקת. כמובן, שהיא מגלה שהמוזיקאי הוא אנוכי, ובעצם השכן הוא האדם הראוי לאהבתה. בסוף הסרט הם נכנסים לגור בבית שהאדריכל בנה. העיוורון והראייה של מה מתרחש מתחת לאפה חוברים לחלל הפיזי של בניית בית פיזי חם, תומך ומגונן לו היא זקוקה.
בסרטי הולמרק ( ערוץ נוצרי המקדם את ערכי המשפחה והדת הנוצרית), הבית יהיה תמיד העיירה הקטנה המספקת את החום, ההגנה והמשפחתיות שחסרים לכל גיבוריה בעולם המנוכר בערים הגדולות. עלילות הסרטים מתמקדות בגיבורים מצליחים במושגי העיר הגדולה. יש להם מעמד מצוין, פרנסה בשפע ומקום מגורים מפואר אך הם נאלצים מסיבה כזו או אחרת להגיע לכפר או לעיירה קטנה, ולפתע מוצאים את כל מה שהיה חסר להם בעולם המנוכר בו חיו עד אז. הדגש בסרטים אלו, מלבד היותם רומנטיים והרמוניים בצורה מלאכותית וקיטשית, הוא על בניית המשפחה והבית הפיזי המוביל את הגיבורים ואת הצופים ל Home sweet Home .
לדוגמה, הסרט "חתונה בכפר". הגיבור הוא זמר מצליח החי חיי רווחה ועניין. הוא מגיע לחווה באזור בו גדל, פוגש את אהבת נעוריו ובסופו של דבר חוזר להשתקע במקום הנעים והמחבק של החווה החקלאית. הוא מבין את ההבדל הגדול בין האהובה שהביא מהעיר ומייצגת את כל התרבות המנוכרת, לבין אהבת נעוריו המושרשת היטב בחווה אליה שב. הוא מבין שהתרבות של חיי החווה קרובה לעבודת האדמה ואהבת האדם והיא הבית האמיתי עבורו ועבור אהובתו. העולם המצליח ומלא מותרות שהוא מביא איתו מהעיר הגדולה מוצג כעולם נבוב, מנוכר ובעיקר ללא שורשים.
https://www.youtube.com/watch?v=qnSH_D780-M
סוג נוסף של בתים בקולנוע נוכל להכיר דרך סוגת סרטי השואה והסרט "המפתח של שרה" הוא דוגמה של שימוש מעניין בנושא של בית כמייצג זהות.
הסרט מבוסס על ספר צרפתי המספר על חייה של ילדה יהודייה בתקופת משטר וישי בצרפת בשנת 1942. שרה מגורשת יחד עם משפחתה על ידי המשטרה הצרפתית ומתחילה את נדודיה לאורך שנות המלחמה. היא מנסה להציל את אחיה על ידי נעילתו בארון בביתם בכוונה וידיעה שהיא תוכל לבוא להוציאו משם.
במקביל לסיפור עלילה זה מסופר סיפורה של עיתונאית צרפתייה אשר חיה בצרפת ומנהלת תחקיר מקיף על גירוש יהודי צרפת לאושוויץ. ג'וליה, העיתונאית, מגלה להפתעתה שהדירה באחד הרבעים המרכזיים של פריז שנמסרת לה ולבעלה על ידי הורי בעלה היא דירה שבה חיו בעבר יהודים (משפחתה של שרה). גילוי זה עורר אצל ג'וליה סערת רגשות והיא החלה חוקרת בעניין את סיפורה הטרגי של המשפחה ושל שרה במיוחד. לאחר מסע ממושך מגלה ג'וליה ששרה התאבדה בשנת 1966 לאחר תקופות דיכאון שחוותה והיא מאתרת את בנה ומגלה לו שאמו היתה יהודייה וששרדה את השואה.
הבית של המשפחה של שרה מהווה מוקד הסרט. שרה, בכל נדודיה, מאמינה שהיא עוד יכולה להציל את אחיה ולהוציאו מהארון ושומרת בקנאות על המפתח. המפתח והבית הם האפשרות לחיים עבור אחיה ועבורה. עבור ג'וליה הבית הוא זהותה שלה כצרפתייה המכה על חטא העם הצרפתי שאפשר למשטרה הצרפתית לבצע את הגירוש ההמוני של יהודי צרפת.
הצגת הבית בקולנוע כבית פיזי ורוחני, טבעי לקולנוע כמחפש עצמים פיזיים כדי להציג רעיונות ואידיאות. וככזה, מהווה הבית תפאורה טובה לעלילות מסעות פיזיים ורוחניים של גיבורים קולנועיים. החיבור שלנו הצופים עם דימויים ביתיים אלו הוא טבעי ומאפשר לנו להזדהות עם הסיפורים ולחבר את סיפור חיינו לבתים בהם אנו גרים.
ציפי קלר היא מנהלת הספריות ומרצה לקולנוע ולתקשורת במכללה האקדמית הרצוג